"הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים" (דברים א', י"ג)
פעם בשיחה, דיבר רבינו מענייני זהירות, שחייבים להיזהר ולהתרחק מפני מכשול, עבירה, עד קצה הגבול. וישא את משלו ל'חפץ חשוד' שהתגלה פתאום ברחוב, וחוששים אולי זו פצצה העלולה לגרום הרג ואבדן נפשות. באים, איפוא, אנשי המשטרה, ומציבים גדר בפני העוברים ושבים, שלא יוכלו להתקרב אל המקום בגלל הסכנה. היכן מציבים את המחסום? הוי אומר, במרחק עשרות מטרים מן החפץ, ולא בקירבתו ממש, כדי שאפילו אם יעבור מישהו את הגדר, עדיין לא יתחכך ב'פצצה'.
ברוח משל זה מוצאים אנו בחז"ל, שהתקינו סייגים וגדרות להרחיק את האדם מן העבירה. חששו, לדוגמא, אולי יאחר לקרוא קריאת שמע כל הלילה עד שיעלה עמוד השחר, עמדו וקבעו את סוף הזמן בחצות, מתוך כוונה מיוחדת: שאפילו אם יעבור עליו חצות בלא ק"ש, עדיין יש שהות לפניו לקרוא בדיעבד אחרי חצות – ועדיין לילה הוא.
וכן ראוי לו לאדם לגדור עצמו בסייגים בכל ענייניו, כדי שלא יבוא אף פעם לידי עבירה.
להסיר המפריעים
בטהרת לב דאג רבינו תמיד להסיר מעצמו כל המפריעים החיצוניים, בכדי שיוכל לקיים את שיעוריו וסדריו כראוי, ובמיוחד להשכים באשמורת הבוקר על מנת לשפוך שיח נפשו פני דר עליון – "אין שיחה אלא תפילה".
מישהו שאל את רבינו בהזדמנות, מדוע אין בדירתו מכשיר טלפון, הסביר לו: "רגיל אני לעלות בשעה מוקדמת על ערש יצועי, אחרת לא אוכל לקום בחצות, ולהתפלל שחרית עם הנץ החמה… ואילו רוב האנשים הורגלו באופן שונה, שוכבים לישון בשעה מאוחרת … חושש אני, אם כן, שהדברים ישתבשו אצלי חס וחלילה". חזר הלה ושאל: "הרי יכולים להזמין מכשיר טלפון עם 'מספר חסוי' שלא יגרום הפרעות?"
נענה הרב והשיבו: "יהיה בכך משום חילול השם… מה יאמרו הבריות… יוהרה יש באיש הזה, ונוהג בהתנשאות…"
לא הירפה השואל ממנו: "והרי כמה רבנים גדולים וצדיקים עשו כן?"
אך הוא נשאר בשלו: "המה גדולים וצדיקים, ולכך הנוהג הזה יאה להם, כי כאיש גבורתו… ואנוכי לא כן עמדי…"
לחנך המכשיר בקדושה
ובסוף ימיו, כאשר נסתבבו הדברים והתקינו בביתו מכשיר טלפון, התקשר בשיחה ראשונה עם עמיתו הגאון רבי בן ציון אבא שאול, לדבר עמו בדברי תורה. כך גילה בעצמו לבנו הג"ר שלמה צדקה, בעת שהבן סיפר לפניו באקראי, כי הזמין מכשיר כזה לצרכי ביתו.
"ראה בני", הוסיף, "שהשיחה הראשונה שלך במכשיר הטלפון החדש תהיה בדברי תורה, כדי לחנוך אותו בקדושה…"
אגב: לאחר שהתקינו בביתו את מכשיר הטלפון, ארע יום אחד שרבינו 'ננעל' בביתו פנימה, מבלי שיוכל לפתוח הדלת ולצאת, עקב תקלה שקרתה במנעול מן הצד הפנימי. בלית ברירה התקשר טלפונית אל חתנו הג"ר יעקב שכנזי יצ"ו, המתגורר בקרבת מקום, שיבוא לפתוח הדלת מבחוץ ולשחררו. מיד חש חתנו אל המקום ופתח הדלת, כשהוא מתבטא בשמחה: "מה טוב שהותקן פה זה מקרוב מכשיר הטלפון, הרי בלעדיו היה חמי כלוא בפנים ללא מוצא!" אולם רבינו הגיב על אתר באומרו: "ושמא אם לא היה לי טלפון, לא היה המנעול מתקלקל ולא הייתי נסגר…"
שמע בני מוסר אביך
עינו היתה פקוחה על ילדיו תמיד. מספר בנו הבכור הגאון רבי משה צדקה: "נהירנא, כד הוינא טליא, רגיל הייתי ללמוד לפעמים בבית המדרש הגדול 'בית יעקב', הניצב במרכז שכונת 'בית ישראל' (מעל השטיבלאך), שהיה בכל עת הומה לומדים ובעלי תריסין מכל החוגים ומכל הגילאים. פעם אחת כשסיימתי ללמוד, שכחתי להחזיר את הספר למקומו. כיון שראה אבא זלה"ה, הורה לי לעשות חובתי ולהשיב מיד את הספר לארון, באמרו: 'אם אין אתה מחזירו למקומו, יבוא אחד מן הלומדים המבוגרים ויעשה זאת במקומך – האם הנך מעוניין שהזקנים ישרתו אותך?!'
"נכנסו הדברים בליבי כארס של עכנאי. עד עצם היום הזה אינני יכול לשכוח אותם. מילים קצרות וקולעות כל כך…"
באמת אמרו: גם בענין זה של כיבוד ספרי קודש, יכול היה רבינו זלה"ה לשמש כדוגמא אישית טובה. בכל פעם שנכנס בהיכל הישיבה וראה ערימות ספרים שלא הוחזרו לארון, או ספרים שהחמה קופחת עליהם, הזדרז וחש להשיבם אל מקומם, וכן להזיזם משימשא לטולא, במו ידיו. ראו בהזדמנות כזאת שמגפף את הספרים בחיבה, ונוהג בהם כבוד והדר כמו בסגולת מלכים. מעשהו הזכיר את דברי התנא רבי יוסי בפרקי אבות (פ"ד משנה ו'): "כל המכבד את התורה גופו מכובד על הבריות", בהתאם לביאורו של רבינו יונה מגירונדי זלה"ה: "איזהו כבוד התורה? שלא יניח ספרים בקרקע, ולא ישב בספסל ובכסא כנגדם בשווה…"
שקול כנגד כל הש"ס
רבינו זלה"ה השתדל מאוד לחנך את צאצאיו שיהיו ותרנים. פעם אחת, כשהבחין בנכדו שהוא צריך לוותר למישהו, והדבר עולה לו בקושי, עמד וזרזו: "דע לך, אם תתגבר עכשיו על מידה זו, ייחשב לך כאילו למדת את כל הש"ס!"
וכשחלפו רגעים אחדים, והנכד טרם הצליח להתגבר על מעצוריו, הוסיף ודירבן אותו: "אם תוותר עכשיו, ייחשב לך כאילו הנך כבר לומד את הש"ס פעם שנייה…"
והצטלצל מדבריו הד אמירתו הידועה של הגה"צ רבי ישראל סלנטר זלה"ה: "נקל לאדם ללמוד ביגיעה את כל הש"ס, מאשר להתגבר על מידה שלילית אחת…"
רבינו היה גם מיוחד במעשיו, כגון שהרבה לבקר בבתי הורים מבני עדות המזרח, ומשדל אותם בנועם שיחו שישלחו את ילדיהם ללמוד בת"ת. ר"מ פרוש אף 'עמד בצד הפירצה'. שדה החינוך של בני הנעורים היה בזמנו פרוץ לגמרי, והוא נאבק ונלחם בציפורניו על כל ילד, על כל נפש, להציל את נשמתו, ולא יפול טרף במלתעות החילוניים. ראיתיו פעם באישון לילה מכתת רגליו אל רחוב היהודים בעיר העתיקה, כשפניו מועדות אל הגרי"ח זוננפלד זצ"ל, כדי להתייעץ בענייני הת"ת, שכן לא היו לו שעות עבודה מוגדרות. הוא פעל באופן מדהים מתוך מסירות נפש ממש.
(מתוך הספר 'וזאת ליהודה')