יום שני א' באייר תשע"ח
באילו מקרים מותר לומר לגוי לעשות איסור דרבנן בשבת?
אמירה לגוי לעשות מלאכה בשבת אסורה מדרבנן. כיֶתר איסורי שבת מדרבנן, מכונֶה איסור זה בשם 'שבוּת', ואמירה לגוי לעשות איסור דרבנן מכונָה 'שבוּת דשבוּת'.
אמירה זו התירו חכמים במקרים הבאים: א. סיוע לחולה, ואף אם אינו חולה בכל גופו. ב. 'צורך הרבה', מצורכי הגוף, או למניעת הפסד כספי; ויש אומרים שכאשר מדובר במניעת הפסד כספי בלבד אין להקל. ג. צורך מצוה. ואין לנהוג היתר בדבר בקביעות, כגון לומר בקביעות לגוי לעשות מלאכה לצורך מצוה, מפני שיש בכך זלזול בכבוד השבת.
ויש מהראשונים שסובר שלצורך מצוה מותרת אמירה לגוי אף במלאכה דאורייתא, אך אין להקל כדעה זו.
[שו"ע שז, ה, משנ"ב יט, כ, כא, כב ו־כד, ושעה"צ ס"ק כד; ביאורים ומוספים דרשו, 20 ו־24]
האם יש מקרים בהם מותר לישראל לעשות מלאכה שהיא 'שבוּת דשבוּת'?
כאמוּר, במקרים מסוימים מותר לומר לגוי לעשות איסורי שבת דרבנן. ועשיית מלאכה דאורייתא בשינוי – יש אומרים שנחשבת כמלאכה דרבנן, ויש שהסתפקו בדבר; ויש אומרים שבשינוי הגורם גם לשינוי בתוצאה, כגון גזיזת צפורניים ביד במקום במספריים, ניתן להקל, אך בשינוי המתבטא רק בפעולה, כגון הדלקת אור באמצעות המרפק, אין להקל אלא במקרה של 'צורך גדול מאוד'.
ועוד נחלקו הפוסקים בנוגע למקרים אלו בהם מותרת אמירה לגוי לעשות מלאכה דרבנן, האם מותר גם לישראל לעשות פעולה שהיא 'שבוּת דשבוּת', דהיינו פעולה המורכבת משני איסורים דרבנן, וכגון טלטול שלא כ'דרך הוצאה' ברשות הרבים דרבנן.
[ביאורים ומוספים דרשו שז, 17 ו־20]
כיצד יתכן שאיסור אמירה לגוי תלוי ברמת הקושי של ביצוע המלאכה?
פעולה שניתן לעשותה הן באופן האסור בשבת מדאורייתא והן באופן האסור מדרבנן; כגון הבאת חפץ ממקום אחד למקום אחר, כאשר ניתן להוליכו הן דרך רשות הרבים דאורייתא, והן דרך רשות הרבים דרבנן – מותר לומר לגוי לעשותה במקרים בהם מותרת אמירה לגוי לעשות מלאכה דרבנן (ראה לעיל), כיון שאם הגוי יבחר לעשותה באופן האסור מדאורייתא, הרי זה מדעת עצמו ולא בציוויו של ישראל.
אולם, אם קשה לעשות את הפעולה בצורה המותרת מדאורייתא, כך שברור שהגוי יבחר באופן האסור מדאורייתא – יש אומרים שהרי זה כאילו אמר לגוי במפורש לעשותה באופן האסור מדאורייתא.
[ביאורים ומוספים דרשו שז, 18]