יום שני כ"ט בתשרי תשע"ט
מדוע מותר לחלל את השבת לצורך שיכוך כאבי חולה 'שיש בו סכנה'?
כפי שלמדנו, פעולות לצורכי חולה 'שיש בו סכנה', אשר אין בהן תועלת רפואית, והן כרוכות באיסור דאורייתא – ראוי שלא לעשותן על ידי ישראל. ופעולות המחזקות את גופו של החולה, או שהן חלק מתהליך ההחלמה המלא, וכל שכן אם הן מונעות את חזרת המחלה – מותר לעשותן בשבת, כיון שהן חלק מהתהליך של ריפוי המחלה.
וכמו כן, פעולות לשיכוך כאבים הכרוכות בעשיית מלאכה, מותרות בשבת, ואף במחלה חשוכת מרפא; אם משום שהכאבים עלולים להחמיר את מצב החולה באופן ישיר, ואם משום שהם משפיעים לרעה על מצב רוחו של החולה, ועלולה להיות לכך השלכה מיידית על מצבו הגופני. ומטעמים אלה, מותר אף להרדים חולה לפני ניתוח בשבת, גם כשהדבר אינו הכרחי לקיום הניתוח.
[שו"ע שכח, ד, וביה"ל ד"ה כל; ביאורים ומוספים דרשו, 16 ו־18; וראה עוד שם]
איזו דרגת 'חוֹם' נחשבת כסימן לסכנה?
הופעה של 'חוֹם' גבוה – נחשבת כסימן לסכנה הנשקפת לחיי חולה. וחום המלוּוה בצמרמורת, דינו כחום גבוה.
והפוסקים כתבו הגדרות שונות להלכה זו: יש שכתב שמכ־38.9 מעלות צלזיוס ומעלה, נחשב החום לגבוה; ואם החולה עצמו חושש לחייו – מותר לחלל את השבת אף בחוֹם של כ־38.3 מעלות צלזיוס. ויש שכתב שמ־40 מעלות צלזיוס נחשב החום לגבוה; ובפחות מכך, אם הוא מלוּוה בשיעול וכדומה, נחשב כחולי 'שאין בו סכנה' (ראה שולחן ערוך להלן, יז).
ויש שכתב שכל דרגת חום חריגה המלוּה בתחושת חולי, ולא הוברר כי אינה נובעת מסיבה המסכנת את חיי החולה, נחשבת כחום גבוה לענין זה. ויש שכתב שכל דרגת חום חריגה שתרופות להורדת חום לא השפיעו עליה, נחשבת כחום גבוה.
[שו"ע ז, ומשנ"ב כ; ביאורים ומוספים דרשו, 24; וראה ארחות שבת כ, הע' סד]
כיצד יתכן שמותר לחלל את השבת לצורך חולה 'שאין בו סכנה'?
חולה שנשקפת סכנה לחייו, אך ידוע בוודאות! כי הסכנה אינה מיידית ואין כל נחיצות לרפאו בשבת, וכגון שרופא אומר כך – אסור לחלל את השבת לצורך ריפויו. וחולה הנזקק לניתוח דחוף, למרות שבימות החול פעמים שבתי החולים דוחים ניתוח כזה מפני ניתוחים אחרים הדחופים יותר – חובה לנתחו בשבת.
וחולה שנשקפת סכנה לחייו, וידוע בוודאות כי בהמשך השבת יצטרכו לחלל את השבת לצורך ריפויו, מותר לעשות את הפעולות הנדרשות לשם כך אף בטרם הגיע זמנן; אולם, אם בשעה זו לא נשקפת סכנה לחייו, אלא שידוע כי בהמשך השבת יהיה במצב של סכנה – אסור לעשות מלאכת לצורך ריפויו בשעה זו, אלא אם כן קיים חשש שבשעת הסכנה לא יספיקו לעשות את כל המלאכות הנדרשות.
[שו"ע שכח, ד, ומשנ"ב טו ו־טז; ביאורים ומוספים דרשו, 19-20]