סיפר הרב מרדכי נויגרשל: מעשה ששמעתי מכלי ראשון, מגיבור הסיפור, יהודי חשוב מאוד מירושלים, תלמיד חכם, שמלמד באחד המוסדות שגם אני מלמד בו, ורק משום שישנם חלקים בסיפור שאינם לכבודו, לא אנקוב בשמו.
הוא היה נער צעיר בגיל שלוש עשרה, הוריו שלחוהו ללמוד במוסד חינוכי מוכר, אבל הראש שלו, בלשון המעטה, לא היה בלימודים אלא בשטויות. יום אחד, לאחר סיום שנת הלימודים הראשונה, מצא מעטפה בתיבת הדואר, שעליה מתנוסס הלוגו של המוסד בו למד. הוא החליט לפתוח את המכתב, ומצא כתוב בו כי הנהלת המוסד החליטה שלא ימשיך ללמוד שם בשנת הלימודים הבאה.
הנער דאג לבריאותם של הוריו, ומשום מצות כיבוד אב ואם החליט לא להראות להם את המכתב. הוא קרע אותו לגזרים, מבלי שהוריו יידעו מאומה. ביום הראשון של שנת הלימודים הוא התייצב במוסד כאילו לא ארע דבר.
כשמנהל המוסד הבחין בו, הוא ניגש אליו ושאל אותו: "מה אתה עושה כאן"? והנער מעמיד פני תם: "מה יש? מה קרה? מדוע לא?"…
"לא קיבלתם מכתב הביתה?"
"מה מכתב? איזה מכתב?"
"הרי שלחנו לכם מכתב, שבו הודענו בצורה מפורשת, כי לא תוכל להמשיך את לימודיך כאן!"
הנער פרץ בבכי: "אנא, נסו אותי שוב! אני מבטיח להשתפר! אנא, ניסיון אחרון. אני מבטיח שלא תכירו אותי, לא בלימודים ולא בהליכות!" אך ראש המוסד שכבר היה שבע מהבטחותיו של הנער בעבר, עמד בתוקף על כך שעל הנער לשוב לביתו, ולמרות כל הבכיות וההבטחות הורה לו לשוב על עקבותיו הביתה.
במקרה עמד באזור אברך, שהגיע מארצות הברית והתקבל לשמש כר"מ באותה ישיבה. אברך זה היה נשוי מספר שנים ולא זכה להיפקד בפרי בטן. רבותיו שבארצות הברית יעצו לו כסגולה לשנות מקום, כמאמר הפתגם: "משנה מקום – משנה מזל", והמליצו לו לעלות לארץ ישראל שקדושתה עליונה, ואולי בזכותה, בעזרת ה', יוושע.
דמעותיו של הבחור נגעו לליבו, והוא פנה לראש הישיבה ואמר לו: "אני לוקח אחריות על הנער הזה! אני אלמד איתו, אטפל בו ואדאג באופן אישי שיקיים את הבטחותיו". למשמע הדברים התרכך ראש הישיבה והסכים.
סיפר לי אותו יהודי: "היתה זו השנה הנפלאה ביותר בחיי. האברך הזה השקיע בי את כל הנשמה. למד איתי, שוחח איתי, הדריך אותי, הזמין אותי לביתו, והעלה אותי על הדרך הנכונה. קיבלתי טעם בלימוד ועשיתי בו חיל".
מה נאמר ומה נדבר? אותו אברך זכה באותה שנה, להיפקד בבן זכר, וחזר לארצות הברית, ואותו נער המשיך ללמוד בישיבה, המשיך לעשות חיל והגיע להיכן שהגיע, כמו שהקדמתי בראשית דבריי.
אך בכך לא תם הסיפור, ליתר דיוק הוא טרם התחיל…
אותו נער גדל, וכיום הוא מתעסק רבות עם עולם התשובה. הוא ניחן בכח מיוחד להשפיע על צעירים ש"מחפשים את עצמם", וחושבים למצוא את מבוקשם בשדות זרים. הוא מארח רבים מהם בביתו, ולאט לאט, צעד אחר צעד, משיב את ליבם לאביהם שבשמים.
והנה, יום אחד, הגיעו לביתו שני צעירים שהיו בדרכם להודו, ואיכשהו הגיעו אליו להתייעץ. הוא הזמין אותם אליו לשבת, אחד מהם נקשר אליו במיוחד ובמוצאי שבת התלווה אליו לסיור בירושלים. בין השאר, הם נכנסו לישיבת 'אור שמח', וכך לאט-לאט, החל לטעת מסילות איתנות של אמת בלבבו. שבת ועוד שבת, לימוד ועוד לימוד, דיבור ועוד דיבור, והבחור החל להתייצב ונכנס ללמוד בישיבה לבעלי תשובה. הרב המשיך לעקוב אחריו, להזמין אותו לביתו, ללמוד איתו ולחזקו עוד ועוד… אחרי שנתיים הבחור השתדך הבחור עם נערה יראת שמים, בעלת תשובה גם היא.
לבחור הזה היו למעשה שני "אבות": אביו הביולוגי שהגיע לחתונה מארצות הברית, ואביו הרוחני, הלא הוא הרב שטיפל בו והעלהו מבאר שחת אל המסילה העולה בית אלוקים. כששני האבות נפגשו מתחת לחופה, הם נפלו זה על צוארי זה והחלו לבכות בכי תמרורים. הם הכירו היטב זה את זה! אביו הביולוגי של הבחור היה אותו אברך צעיר שהציל את הרב, האבא הרוחני, מלהיזרק הביתה, לרחוב, בהיותו בגיל שלוש עשרה…
התברר שאותו אברך, שכאמור זכה להיפקד בבן זכר, הלא הוא החתן דנן, חזר לארצות הברית, שם הבן הזה "החליק" החוצה, התפקר ועזב הכל, השם ירחם. והנה הבן הזה התגלגל, בהשגחה נפלאה, תוך סגירת מעגל מופלאה – דוקא לידיו של זה, שהיה חייב הכרת הטוב עצומה לאביו, שהציל אותו בשעתו מאבדון, וכך התאפשר לאותו רב לפרוע את חובו למיטיבו, מיישר דרכו, כשהוא זה שזכה ליישר את דרכו של בנו, וכך נסגר המעגל בהשגחה שמימית מופלאה.
('ברינה יקצורו', על פי 'דורש טוב')