"ואהבת לרעך כמוך" (יט, יח)
זה כלל גדול בתורה
ימי הספירה החלים בימים אלו, הם גם ימי אבלות על פטירת תלמידי רבי עקיבא, כפי שמספרים רבותינו (יבמות סב ע"ב): "שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפרס, וכלם מתו בפרק אחד, מפני שלא נהגו כבוד זה לזה, והיה העולם שמם".
מענין לראות, כי בפרשת השבוע הנקראת בתקופה זו, אנו קוראים את הפסוק: "ואהבת לרעך כמוך", שעליו דרש רבי עקיבא את דרשתו המפרסמת: "ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה" (בראשית רבה כד, ז).
הבה נתבונן בקורות חייו של רבי עקיבא, ונעקב אחר דרך צמיחתו של התנא הקדוש.
תחלתו מר וסופו מתוק
אדם שמוכן למסור את כל כולו בשביל התורה, זוכה שהיא תנתן לו במתנה, כמו שנאמר "וממתנה נחליאל" (במדבר כא, יט).
רבי עקיבא זכה להיות המעמיד של כל התורה כולה. הוא העמיד תלמידים שלמדו את התורה לישראל, ומפיהם אנו חיים.
הוא היה בן גרים, ורק בגיל ארבעים התחיל ללמד. אבל התורה הקדושה מונחת בקרן זווית, וכל הרוצה לטול יבוא ויטול (קדושין סו ע"א). אף אחד אינו יכול לומר 'איני יכול'!
הכרתי אנשים אנאלפביתים. אפלו לקרוא א"ב לא ידעו! הם באו לישיבה, התחילו מהתחלה ממש – וכיום הם גאונים! הם מסרו את נפשם כדי ללמד, ומי שמוסר נפש, מקבל מתנה מהקב"ה!
בני ישראל יצאו ממצרים "ביד רמה" (שמות יד, ח) – "יד רמה" רמז ליורה דעה סימן רמ"ה, העוסק בהלכות תלמוד תורה, ושם נאמר: "הכל חיבים בתלמוד תורה, בין עני ובין עשיר, בין בעל חולאים ובין בעלי בנים וכיוצא בכך".
"ביד רמה", הינו בכח התורה, יצאו ישראל מגלות מצרים – ו"ביד רמה" עתידים הם לצאת מהגלות הנוכחית. החיזוק בתורה הוא הכח והעוצמה שלנו, בו תלויה גאלתנו! (ראה ב"אור החיים" הקדוש שמות כז, כ, וב'משכני' שמות ח"ב עמוד רז).
כשאדם יושב ולומד, על אף שקשה לו, יש לו יסורים והוא צריך פרנסה – או אז הוא זוכה!
על התורה הקדושה אמרו חז"ל (דברים רבה ז, ג): "תחילתו מר וסופו מתוק".
בתחילה אדם מרגיש: מר לי. אבל ככל שזה מר בתחילה – כך זה מתמתק בסוף. סופו של אדם להרגיש את מתיקות התורה. הדבר בדוק ומנסה!
את המסר הזה בקיש הקב"ה להעביר לעם ישראל במרה: הם מרגישים מרירות. רק עכשיו קיבלו את התורה, ועדין מר להם איתה. הם עדין לא מרגישים את המתיקות – אבל סופם שירגישו.
"שם נסהו" – הקב"ה מנסה אותם שם.
מנסה אין פרושו רק מבחן. אצל דוד המלך כתוב, שכאשר הלבישוהו בבגדי שאול ובקסדה, הוא אמר: "כי לא נסיתי" (שמואל א יז, לט) – לא התרגלתי לדברים האלו. אני לא מורגל ולא יכול.
כשהקב"ה מנסה את ישראל הוא רוצה לתרגל אותם בכל מיני ניסיונות, כדי לעשותם מוכשרים לתפקידם, שימלאו אותו על הצד הטוב ביותר. הניסיון מרגיל את האדם למצב מסוים.
כאן הרגיל הקב"ה את ישראל ל"תחליתו מר וסופו מתוק". על אף שכעת הם עדין אינם יכולים לחוש את מתיקות התורה, והיא מרה להם, סופם להרגיש במתיקות! זו דרכה של תורה!
התנא באבות (ו, ד) אומר: "פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, ובתורה אתה עמל. אם אתה עושה כן אשריך בעולם הזה, וטוב לך לעולם הבא" – אשריו כבר בעולם הזה. הוא אינו צריך לחכות עד העולם הבא בכדי לחוש את האושר. כשרק יעבר את השלב המר – כבר יוכל להרגיש את שיא האושר!
הכלל הוא, שככל שמר יותר בלמוד – כך תהיה המתיקות גדולה יותר בסופו של התהליך.
מי שנמצא בצער, ולמרות זאת דבק בה' ולומד – עתיד לזכות ל"אשריך וטוב לך", ולהרגיש את האושר האמתי ואת מתיקות התורה.
הקושי מעיד על גדלות!
אנשים חושבים: רבי עקיבא נולד צדיק… פלוני נולד צדיק…
אבל זה לא נכון! נשמת רבי עקיבא היתה נשמה עליונה, כל המלאכים רעדו מפניו, וממי הוא הגיע? מגוי, ומי יודע מה אכל ומה שתה ומה עשה עד שהתגייר…
המיחד ברבי עקיבא היה, שכאשר גלה את התורה, הבין שעליו לשחוק את עצמו הדק היטב – היטב הדק. הוא הבין שעוד טיפה ועוד טיפה יחוררו בלב האבן שלו חור, ואז יזרמו המים כנהר שוטף. ומה איתך? מי אמר שלך אין נשמה גבוהה??!
כשאדם מקבל על עצמו עול תורה, הוא מגלה פתאום שיש לו יכולות שהוא אפילו לא חלם עליהן.
רבי עקיבא לא פחד מבושות. לא היה אכפת לו ללמד עם ילדים קטנים, לא היה אכפת לו לשאול שוב ושוב כדי להבין. הוא התבזה פעם אחר פעם, ובלבד שלא יזוז מתורת ה' יתברך.
צריך לדעת שהבושה הגדולה ביותר שישנה, היא כאשר יראה לנו הקב"ה את היכולות שנתן לנו, ואשר לא מיצינו אפילו פרור מתוכן…
אוי לנו מיום הדין, אוי לנו מיום התוכחה! (בראשית רבה צג, י). אלו זעקות שבר נזעק כשיודע לנו דבר זה!…
אנשים טוענים: 'אני לא יכול, קשה לי מאוד, יש לי ניסיונות ותאוות שמפריעים לי. אבי כך, ואמי כך, אחותי, והשכן שלי…'
אך הכל שטויות והבלים. אדם אינו יודע מי הוא באמת!
כשמגיע אלי בחור, ומספר על כל מיני קשיים שיש לו, אני נוהג לומר לו: "כנראה אתה גדול! הקב"ה לא מביא ניסיונות וקשיים לאנשים פשוטים! כנראה שנשמתך גבוהה, ויש בך כח עוצמתי. בידיך להחליט אם אתה רוצה להמשיך את החיים כמושחת, או לגדול!"
התגליות שמתגלות לי הן מופלאות! בני אדם שהיו משוחתים ממש, התהפכו ונעשו גדולי ישראל!
כשאותו אחד קבל על עצמו לדבוק בקב"ה בכל כוחו – אין לתאר כמה גדל! כיום הוא קודש הקודשים! כל הלכלוך שהיה בו נעלם ואיננו!
אנשים אומרים: 'לא נראה לי שזה מתאים לי…'.
אוי! כמה אפשר לאבד מה'לא נראה לי' הזה… כמה גדולי ישראל, פוסקי הוראה וגאונים היה עם ישראל מאבד אם היינו שומעים לקול הזה של 'לא נראה לי שאני יכול'…
הצעד הראשון הוא – לא להתייאש מעצמנו.
זה היה כוחו של רבי עקיבא! הוא נזרק מביתו של כלבא שבוע, ישן על תבן, עני מרוד שאין לו כלום – ולבסוף נעשה גדול ישראל, חכם גדול וקדוש עליון. במשך מאה ועשרים שנות חייו האיר את העולם כלו בתורתו.
אין להתיאש!
הגיע אלי בחור בן עשרים ושלש, והתלונן: "אני נמצא כאן כבר כמעט שנה, ולא מבין כלום. אין לי שכל, אין לי כשרון. אני לא מסוגל!" הוא התחיל לבכות: "אני רוצה להבין ולזכור, ולא מצליח!!".
"אתה רוצה לזכור?", שאלתי אותו – "מצוין! הרצון הקדוש הזה הוא מה שהקב"ה רוצה ממך! הוא רוצה את המאמץ שלך. הוא רוצה שתחזור שוב ושוב עד שתזכור!".
לא חלפו שלושה חדשים והבחור בא אלי שוב. הפעם יש לו חידוש לומר לי. מרן פסק ככה ב"בית יוסף", וב"שלחן ערוך" לא פסק כך… הוא התחיל להתפלפל…
עצרתי אותו ושאלתי: "מאיפה החידושים האלו?".
"כתבתי אותם".
"אהה… אתה כן זוכר?".
"כן".
הוא שכח רק דבר אחד – שלפני שלשה חדשים הוא רצה ללכת כי טען שאינו זוכר כלום…
אדם שאינו נותן ליאוש להשתלט עליו, זוכה לקבל מתנה מאת ה'!
ולאחיו יאמר חזק
תלמיד חכם אחד ספר לי שהזמין פעם לביתו חשמלאי, לטפל בחוטים שנשרפו ונקרעו.
הוא עבד באדיבות ובעדינות מיוחדת, ואחר כך סדיר את הכל, והשאיר בית נקי ומצוחצח.
כשסיים, אמר לו התלמיד חכם: "שמע, כואב לי עליך!".
החשמלאי לא הבין. "מה קרה? עשיתי משהו לא טוב?"
"עשית יותר מדי טוב… חבל עליך! אתה מתבזבז! חשמלאים יש הרבה, אבל אם תשקיע את השכל שלך בלימוד, עם המידות האציליות שלך, אתה יכול להפוך לתלמיד חכם!".
חלפו שבע שנים. אותו תלמיד חכם השתתף בחתונה. לפתע נגש אליו אדם לבוש בפראק ובהמבורג, וברך אותו בחביבות ב"שלום עליכם".
הוא לחץ את ידו וברר בעדינות: "כבודו קרוב של המשפחה?".
"לא. אנחנו ידידים. אבי החתן לומד אצלי בכולל, והזמין אותי לחתונה. כבודו אינו זוכר אותי?".
זה היה החשמלאי ההוא…
"הכל שלך" – אמר החשמלאי – "תפסתי את עצמי וגדלתי. הלכתי ללמוד, עזבתי את כל העבודה מאחורי. אמרתי לעצמי: אם אני יכול להיות תלמיד חכם, אני חיב לעשות זאת. פתחתי כולל, כיום אני רב של קהילה"…
ללמדנו מה כוחו של עידוד.
לפעמים מלה אחת שנזרקת דרך אגב למישהו: 'השכל שלך בהיר מאד… זה שכל של תלמוד. אם תלמד, אתה יכול לצאת משהו גדול…' – פותחת לפניו את הדרך.
אדם יכול לגדול – אבל הוא זקוק לבנזין… והבנזין הוא קצת פרגון, כמה מלים טובות ומעודדות… "איש את רעהו יעזרו ולאחיו יאמר חזק" (ישעיהו מא, ו).
(מתוך הספר 'משכני אחריך')
