הרה"ג אשר קובלסקי שליט"א
והאיש משה עניו מאוד (י"ב, ג)
לכולנו, כל מי שמסתובב בעולם, יש הרבה שאיפות, רצונות ומאוויים. אנשים שואפים להיות תלמידי חכמים, רוצים להיות גם בעלי חכמה ותבונה בכל התחומים, להיות מוערכים, לזכות בנחת יהודית, להיות בריאים ועשירים. אנשים רוצים להיות מוגנים בשמירה עליונה שמימית מפני כל מרעין בישין הקיימים בעולם, וגם גיבורים ורבי כח, מוצלחים, משכילים ומאושרים.
רשימת השאיפות היא ארוכה, הקושי הוא במימושה. כמה קשה לממש כל שאיפה ורצון, כמה השקעה נדרשת כדי להגיע לכל הישג קטן. כולנו מחפשים את הדרך הבטוחה, הקלה והמבטיחה, נוסחת קסם שכזו שתפתח בפנינו את השערים כולם – רוחניים וגשמיים כאחד, ותוביל אותנו להגיע להישגים, למימוש השאיפות, להצלחה הנכספת. האם יש דרך כזו? האם יש מפתח מאסטר שפותח את השערים כולם?!
התגלית היא שיש דבר כזה. יש דרך חיים שאם הולכים בה, ערך נעלה שאם פועלים לאורו, מידה שניתן לקנותה ולנהוג על פיה, שמבטיחים את מימוש היעדים הללו, את מכלול השאיפות שלנו. לערך הזה, למידה הזו, יש שם: מידת הענווה.
מידת הענווה אינה התכחשות להישגים אליהם הגענו, או שלילת המעלות בהן זכינו. משה רבינו – שפרשת השבוע שלנו מכתירה אותו כעניו מכל האדם, ידע גם ידע כי הוא מנהיג ישראל, ומי שבורא עולם משוחח עמו כדבר שגרתי. הוא גם ידע על צדקותו ופרישותו, והכיר בכך שהוא גדול הנביאים מאז ולעולם. ודווקא לכן – – –
משה רבינו היה עניו. ענווה – היא לדעת שכל מעלה שיש לך – היא לא שלך. כל הישג שהגעת אליו – הוא לא בזכותך. כל יעד שכבשת – זה לא בגבורתך. בין בהישג רוחני כביר ובין בהצלחה גשמית פעוטה, ענווה – בהגדרתה – היא ההכרה שאין זה מכח האדם, אלא מתנת שמים. לענווה יש צורות ביטוי רבות, אבל ראשיתה היא בשינוי החשיבה האישית, בחידוד התובנה שכל הישג אינו אישי!
ברגע בו יושב האדם לבדו, והוא עורך את מאזן הצלחותיו והישגיו, כאן מקום הענווה. ענווה היא להבין שהידיים אינן שלי, המוח המבריק הוא לא בגללי, החכמה שיש לי אינה בזכותי, והרגליים בכוחן רצתי למרחקים אינן רכושי. כל הישגיי – הכל מתנת שמים. ואני לכשלעצמי – מה אני? מה חיי? האם אני חכם לולא נתן בי בורא עולם חכמה? האם אני גיבור לולא קיבלתי כוחות ממעל? האם יכולתי לראות, לשמוע, להחכים, להתעשר ולהתאשר – לולא ה' נותן לי הכל?!
זוהי ענווה, זו משמעותה. הכרה בכך שכל מה שיש לי הוא מאבא שבשמים, הוא נתן לי את הכל. את העניים שרואות למרחוק, את המוח שמעבד מידע, את האוזניים ששומעות, את הידיים שפועלות, את הנשימה שנותנת חמצן. הכל הוא ממנו, אני בסך הכל גוף זעיר, בורג פצפון במערכת. כשם שאני מה שאני – יכולתי להיות מישהו אחר לחלוטין, נטול כל הישג ומאופס מכל הצלחה. מי שעשה את ההבדל – הוא מלך מלכי המלכים, אני פשוט כלום!
ומי שמחדד את התובנה הזו במוחו, מי שמטמיע אותה בתהלוכות חייו – הוא עניו. וענווה – היא נוסחת הפלא המבטיחה הישגים כבירים בכל תחומי החיים, כפי שמגלה הרבינו יונה בפירושו לפסוק 'עקב ענוה יראת השם, עושר וכבוד וחיים':
הלא בערכים המנויים כאן, יש את כל הישגי החיים החשובים: יראת שמים, עושר, כבוד – הניתן רק לאנשים חכמים, וחיים – הבריאות, אריכות ימים. ארבעת הערכים הללו מקפלים בתוכם את כל מה שאדם זקוק לו לצורך חיים מאושרים, וארבעתם – מגיעים בעקבות ענווה, כי היא נוסחת הפלא שמבטיחה אותם, מפתח המאסטר שפותח את שעריהם!
אם אנו רוצים להגיע להישגים בחיים, רוחניים כגשמיים, כל מה שעלינו לעשות הוא לסגל לעצמנו את מידת הענווה, להכיר בכך שאנחנו לא 'כאלה' חכמים ונבונים, 'כאלה' מוכשרים ומצליחים, 'כאלה' גיבורים ורבי עוצמה. כל מה שיש לנו ניתן לנו במתנה מבורא עולם, וככל שנכיר בכך – ייקל עלינו להיות ענווים באמת, בלי לזלזל במה שהשגנו ובלי להפחית מהאושר לנוכח הצלחותינו, ובכל זאת – לדעת שזה לא משלנו, זה משל בורא עולם!
הבה נאמץ את דרך החיים של הענווה, נבין שהעובדה שאנחנו מוצלחים בתחומנו – אינה הצלחתנו, אלא קביעה שמימית רוחנית, שיכולה להשתנות בכל רגע. לפיכך, הבה נראה את עצמנו כשווים בין שווים, ננהג בכבוד וברגישות כלפי כל אדם, נכבד וניתן יחס אוהד לכל יהודי באשר הוא. ננסה לעזור לכל אחד, לחייך לכל אדם, להעניק סיוע לכל מבקש – בלי להתנשא, בלי להתפאר, בלי להתייהר. כי הענווה – היא המפתח לחיים מאושרים באמת!
ארוחה בהמתנה…
היה זה בבוקרו של יום י"ג בניסן, היום שבערבו בודקים את החמץ. בכל בתי ישראל שוררת תכונה רבתי לקראת החג המתקרב, הכל עסוקים וטרודים בנקיונות וקניות אחרונות. הגאון רבי ישראל גרוסמן זצוק"ל – ראש ישיבת פינסק קארלין, שהיה באותה עת בחור צעיר, נכנס לבית כנסת מקומי וביקש ללמוד בו.
עד מהרה פנו אליו הגבאים, והסבירו כי בשעות אלה מנקים את בית הכנסת לקראת החג, והוא מתבקש לחפש בית כנסת אחר ללמוד בו. הבחור הצעיר יצא ופנה לבית כנסת אחר, אך עוד טרם כניסתו גילה כי נחל מים שוצף עיגולי קצף לבן יוצא משעריו – מה שאומר שגם בית כנסת זה בעיצומה של מלאכת הנקיון. לפיכך הבחור פונה גם ממנו, ובאין בית כנסת נוסף בקרבת מקום – הוא מביט אנה ואנה, לחפש מקום ללמוד בו.
לפתע הוא מבחין בביתו של גדול הדור, הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל. 'ניחא,' מהרהר הבחור, 'אעלה לביתו של הגאון בינתיים, ואשוחח עמו בדברי תורה!' – שש על ההזדמנות. הוא מגיע אל הבית, נוקש בדלת, ורבי איסר זלמן מקבל את פניו בברכה ובחיוך רחב, ומזמינו להיכנס.
הבחור הצעיר נכנס, וכשנשאל לפשר בואו – הסביר כי בא לדבר בלימוד עם הגאון. 'נפלא!' – שש הרב מלצר כמוצא שלל רב, ומיד שקעו השניים בדיון ער בסוגיות חג הפסח ובמצוותיו השונות. בזווית עינו הבחין הבחור כי על השולחן מונחת פרוסת לחם ולצידה כמה ממרחים וכוס קפה, אך הואיל והיו שקועים בדיון לימודי עיוני – לא שת לבו לכך שכנראה הגאון בעיצומה של ארוחת הבוקר…
חולפת שעה, וגם יותר. שעת חצות היום הגיעה, ולפתע נכנסה הרבנית הביתה – שבה מקניות בשווקי העיר לקראת החג. עם כניסתה, הבחינה כי ארוחת הבוקר שהכינה מוכנה על השולחן וטרם נאכלה, ושאלה את בעלה הגדול לפשר הדבר. ורבי איסר זלמן, בענווה אופיינית, השיב בפשטות:
'הלא נכנס לכאן בחור בן תורה, לשוחח עמי בלימוד. איך יכולתי להפסיק באמצע השיחה עמו?!' – – –
'והרי' – שבה הרבנית והקשתה – 'היה ניתן לומר לבחור כי ימתין קמעא כמה דקות, עדי יסיים הרב את ארוחתו! הלא בטוחני כי הבחור היה מסכים לכך, להמתין כמה דקות כדי שהרב יסיים את הארוחה ותוכלו לשוחח בלימוד בנחת!' – אמרה הרבנית, כשהבחור מהנהן בראשו…
'אכן כן', חייך רבי איסר זלמן, 'וכי אני פרופסור נכבד שיש להמתין לו? הגיע הבחור, ביקש לדבר עמי בלימוד. מהיכן תהא לי התעוזה להורות לו להמתין?!' – – –
את הסיפור, שהובא בספר 'לב ישראל', סיפר גיבור המעשה – הגאון רבי ישראל גרוסמן זצ"ל בעצמו, והוסיף: 'האמת היא, שאינני סולח לעצמי על שהעזתי לעכב את גדול הדור מסעודתו, על שבגללי התעכב רבי איסר זלמן מלאכול. לו הייתי יכול להשיב את הזמן לאחור – בוודאי שהייתי מקדיש תשומת לב כדי להבין שהרב אמור לאכול עכשיו, והייתי מציע מעצמי להמתין. ובכל זאת – הדבר היה כדאי:
כי יותר מכל מה שלמדתי באותה שיחה עם הרב מלצר – למדתי מהי ענווה. מהי פשטות. כיצד גדול הדור, רבי איסר זלמן מלצר שכל עולם היהדות רועש ממנו, שספריו 'אבן האזל' הפכו לאבני יסוד, והוא מתחייך בפשטות ומגחך על הרעיון שמישהו יצטרך להמתין לו, ואפילו הוא בחור צעיר…'
וללמדנו בא: לא רק שענווה לא מקטינה את האדם – היא מגביהה את קומתו שבעתיים. הנה כי כן, גאון הדור לא העלה בדעתו לבקש מבחור צעיר להמתין, פשוט כי לא העלה על דעתו שהוא במעלה יתירה ממנו. כי כשאדם עניו באמת – יחסו לזולתו משתנה, מסירותו לאחרים גואה, נכונותו כלפי יהודי זר – צעיר כמבוגר מתעצמת.
הבה נאמץ את המסר הנפלא הבוקע מהסיפור. אדרבה, ככל שאנו גדולים, חשובים, נכבדים יותר – כך כדאי לנו לאמץ את מידת הענווה, להתמסר לכל יהודי בלי להתנשא עליו, לפעול למען הזולת בלי להתייהר עליו. ענווה – היא הגדלות האמיתית!
הגאון הזקוק ל'גאון'…
מדי יום ביומו, היה הגאון רבי משה הלברשטאם זצ"ל משכים קום לבית המדרש, להתפלל במניין הקבוע. כשם ששעת התפילה ומקומה היו קבועים, כך – פחות או יותר – היו המתפללים קבועים אף הם. והנה, ביום מן הימים הוא מבחין באורח חדש שהגיע למניין, ולאחר התפילה – כדרכו להקדים שלום לכל אדם – פנה אליו הרב הלברשטאם בלחיצת יד חמה ובברכת 'שלום עליכם' לבבית…
הרב נכנס עמו בשיחה, ודי מהר הבין כי האיש שלפניו אינו בריא בנפשו. הלה דיבר גבוהה גבוהה על מעלותיו הנפלאות וחכמתו המרובה, כשניכר גם ניכר כי האיש פשוט סובל ממחלה לא עלינו. עתה, כשהרב הלברשטאם פנה אליו ושוחח עמו בנעימות, החליט האיש כי בשלה השעה להרצות את חוות דעתו המקצועית בכל תחומי החיים, והחל מסביר לרב מה דעתו על הכלכלה ומדיניות החוץ, על הפוליטיקה וחדשות אמש, ועוד ועוד…
והרב הלברשטאם, שכל הנושאים הללו גם יחד לא עניינו אותו כקליפת השום, עמד והאזין ברוב קשב, מביע התעניינות והתפעלות מה'חכמה' הרבה הגלומה באיש שלפניו ובתובנותיו. והאיש לא נחה דעתו, ולאחר שסיים להרצות את משנתו הסדורה בנושאי חולין, פתח והחל להרצות משנה סדורה לא פחות בסוגיות הש"ס ובפרשת השבוע, כשהוא מדבר רחוק ממין העניין ובכל זאת הרב הלברשטאם מקשיב לו ומתפעל ממש מ'חידושיו' הגאוניים…
אכן כן, מני אותו יום הבין הלה כי הגיע אל המנוחה ואל הנחלה. שנים רבות הוא מחפש מישהו ש'יעריך' את תבונתו הרבה ויקשיב למאמריו המחוכמים, ועתה מצא את האיש הנכון. הוא החל הקפיד לבוא ולשוחח עם הרב מדי בוקר, כשהרב מודה לו, מחמיא לו, ומבקש לוודא כי יבוא גם מחר…
בהמשך, כשהבין הרב כי הלה חסר מקום אירוח בשבת, פנה אליו ואמר: 'הלא וודאי כבודו יואיל לסור אליי, ולסעוד על שולחני את סעודות השבת! כך נזכה ליהנות מצוף אמריך מדי שבת בשבתו, ויותר מזה: הלא בתפקידי כרב, מוטל עליי לומר דברי תורה בסעודה שלישית לכל הקהל, ולא תמיד יש לי רעיון יפה לומר. עתה, בזכותך, יהיה לי תמיד מה לומר, פשוט אצטט מדבריך המאירים!'
הלה לא ידע את נפשו מאושר, ושש ושמח על ההזדמנות. עתה, משניתנה לו הרשות ואדרבה – הרב ביקש ממנו לסייע לו להכין דרשה לסעודה שלישית, לא היה מאושר ממנו. ברוב עיזוז וגבורה התייצב לסעודת השבת, ולכל אורך הסעודה היטיב להסביר אמרים 'נפלאים' על פרשת השבוע, 'מצייד' את הרב באמרי חן לקראת הדרשה בסעודה שלישית…
ויהי באחד הימים, הכביד עליו החולי בו לקה, והוא נשלח לאשפוז. ימים ושבועות ארוכים נעדר מבית הרב, ובשובו – צהל לקראתו הרב כמוצא שלל רב: 'הלא תבין, שכל תקופת היעדרותך התקשיתי כל כך למצוא רעיון יפה לסעודה שלישית! ברוך בואך בצל קורתי!' – שש הרב לעברו ושב להאזין לו בקשב…
סיפור מופלא זה, שפורסם בגילון 'תורני-המבשר', מאיר ומחדד עד כמה הענווה היא תנאי יסודי להשלמת בניין אישיות האדם, עד כמה הגאווה והיהירות מרחיקות כל סיכוי לכך. הנה כי כן, אותו גאון שרבים כל כך צעדו לאורו ונהגו לפי פסקיו, לא ראה כל פחיתות מעמד או נמיכות קומה בהאזנה לאותו הלך זר ומוזר, ואדרבה – שש ושמח להעניק לו תחושת חשיבות כשווה בין שווים…
הבה נאמץ את הגישה הזו, להתייחס לכל אדם בכבוד ובהערכה, מתוך הבנה שאיננו בעלי מעמד מיוחד או רם ונישא, ההיפך – כולנו אנשים, צנועים, ענווים, מכבדים כל אדם באשר הוא אדם. רק כשאדם מפנים אל לבו את הענווה, רק כשהוא מחדד בנפשו את ההכרה שאינו בעל מעמד עילאי על סובביו – הוא יכול להתפתח ולצמוח, להעצים את אישיותו ולהגיע לכל הישגיו הנשאפים!
מסגרת לעמוד הראשון:
מאתר הנעליים לתחפושת…
היה זה במוצאי שבת זכור, בשעת ערב מוקדמת יחסית. השבת יצאה זה מכבר, גביע ההבדלה כבר הושב לארון, והגאון רבי אברהם גניחובסקי זצ"ל שמח לארח בביתו את החברותא שלו במוצאי שבתות, עמו נהג ללמוד בקביעות מדי שבוע. על השולחן כבר הונחה ערימת הספרים לקראת הלימוד המשותף, ואז שמע רבי אברהם את רעייתו הרבנית משוחחת עם אחת השכנות, השואלת אם אולי יש לה זוג נעליים לבנות, מס' 24…
מה קרה? ובכן, היום שלמחרת הוא יום מסיבות הפורים בבתי הספר, ובכל בתי ישראל שוררת תכונה רבה – להתאים את התחפושות השונות. זה זקוק לכתר ואחר לציץ של כהן גדול, וגם בקרב הבנות – זו צריכה תחפושת של אסתר המלכה וזו משלימה את השרביט של הנסיכה. ובמקרה זה – להשלמת התחפושת של בתה, היתה השכנה זקוקה לנעליים במידה 24, והדבר דחוף למדיי – שכן המסיבה היא מחר בבוקר…
הרב גניחובסקי, תוך כדי שהוא מביא את הספרים לשולחן, שמע את שיחת רעייתו הרבנית עם השכנה, וכהרף עין נטל את שפופרת הטלפון, והתקשר לכמה שכנים שהכיר. עד מהרה נמצא השכן שברשותו זוג הנעליים הדרוש, והרב גניחובסקי צהל כשבישר לרעייתו הרבנית: 'נא הודיעי לשכנה שלמשפחת ג. מהבניין הסמוך יש נעליים מתאימות, והם מוכנים להשאילן בחפץ לב!' – אמר הגאון, ושקע אל סדר הלימוד עם החברותא כאילו לא קרה דבר…
סיפור מופלא זה, שמובא בספר 'ויאמר הנני', פותח לנו צוהר לענווה אמיתית – שאינה אלא גדלות בלתי נתפשת. אותו גאון, שכל דקה מזמנו היתה יקרה וחשובה, וכבדרך אגב, בתוך כדי ההכנות ללימוד התורה משוש חייו – לא חש כל פחיתות כבוד בדאגה עמוקה לתחפושתה של בת השכנים…
ללמדנו: ככל שאדם גדול יותר – כך הוא עניו יותר, לא חש יהיר או מתנשא, מתמסר לסייע לכל יהודי בשמחה ובטוב לבב. כי ענווה היא המפתח לבניין אישיות האדם, וככל שנהיה ענווים יותר – כך נבטיח את צמיחתנו והצלחתנו בכל התחומים!
אני מאוד מתפעל מהענוה של הרב דוד הופשטר שליט"א והלשם שמים שלו שאינו מיחצן את עצמו ותחת כל לוגו כותב דרשו בראשות הרב דוד הופשטר ושם ד"ת ותמונות ומאמרים שלו בכל חור
וכל כוונתו רק לשם שמים