אם תטיב שאת
הגמרא (ברכות לב ע"ב) אומרת: "ארבעה דברים צריכים חיזוק, ואלו הם: תורה ומעשים טובים תפילה ודרך ארץ. תפילה מנין? שנאמר: 'קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה'". מפרש רש"י: "צריכים חיזוק – שיתחזק אדם בהם תמיד בכל כוחו".
רבותי! עלינו לדעת: לעיתים, אם אנחנו לא משכילים להתחזק בתפילה בכוחות עצמנו – הקב"ה מאלץ אותנו להתחזק בעל כרחנו! מתרגשת עלינו צרה, ועוד צרה, ופתאום אנו מוצאים את עצמנו במצב שלא נותר לנו אלא לשאת עינינו למרום, להתפלל אל ה' ולקרוא: "רבונו של עולם! אין לנו על מי להישען אלא עליך".
דוקא בעיתות צרה, אנו עדים לכך שגם יהודים כאלו שבשגרת חייהם רחוקים מקיום תורה ומצוות, מתחזקים ומצטרפים לתפילות הציבור. גם הם נושאים עיניהם למרום בתפילה זכה לבורא עולם שיעזור ויגן ויושיע. דבר זה מוכיח כמאה עדים, שלכל אחד ואחד מעם ישראל יש שייכות לבורא עולם. בעומק ליבו של כל יהודי קיים ניצוץ של קדושה, גם אם בחיי היום יום אין הוא נראה. גם לאדם כזה, שבימי השיגרה נראה אותו מתבוסס בגשמיות, בסיפור תאוות העולם – ישנה נקודה פנימית המקשרת אותו עם הבורא יתברך, ובעת צרה היא מתגלית כלפי חוץ.
רבי אליהו לופיאן זצ"ל מביא ב"לב אליהו" את המשנה בכלים (יז, יג) "כל שבים טהור" – אם אדם עושה כלים או בגדים, מעצמות או מעורות של בעלי חיים הגדלים בים – הם אינם מקבלים טומאה. רק כלים או בגדים שנעשו מעצמות או מעורות של בעלי חיים הגלדים ביבשה – מקבלים טומאה.
אבל, מוסיפה המשנה ואומרת: "חוץ מכלב המים". כלב המים, למרות שגדל בים, אם עשו ממנו כלים או בגדים – הם מקבלים טומאה. מדוע? מסביר רבי עקיבא: "מפני שהוא בורח ליבשה". בשעה שמתרגשת עליו צרה ובאים ציידים לתפוס אותו – הוא בורח ליבשה. דבר זה מוכיח כי הוא חיה של יבשה!
כלב המים נמצא כל חייו במים, אבל מכיון שבשעת צרה הוא בורח ליבשה – דבר זה מוכיח שהוא "יבשתי" ולא "ימי".
כן, אומר ר' אֵלֶ'ה, הוא האדם! אם בשעת צרה פונה היהודי אל הקב"ה – זה מוכיח שהוא שייך לבורא עולם! גם אם בשגרת החיים הוא לא נראה כשייך אליו.
שמעתי מרבי יעקב גלינסקי זצ"ל שסיפר על האריה והלביאה שבגן החיות שהתפגרו מתו. מנהל הגן שם לב שמאז – פחתו המבקרים בגן. ומה הפלא? בגן חיות בלי אריה, בלי לביאה – אין מספיק אטרקציות… המנהל הזמין, כמובן, אריה ולביאה חדשים מהג'ונגל באפריקה – אבל זה לוקח הרבה זמן… ומה יהיה בינתיים?
מנהל הגן הגה רעיון כביר: לקח שני אנשים מובטלים, הלביש את האחד בעורו של האריה ואת השני בעורה של הלביאה, והורה להם: "התפקיד שלכם להסתובב על ארבע ולשאוג"…
השניים בצעו את התפקיד כמו שצריך. ה"שאגות" נשמעו למרחוק, וגן החיות שב לשקוק חיים.
יום אחד זה קרה!
בשעת ערב, סמוך לשעת סגירת הגן, נכנס אדם לחדרו של המנהל והחל לצעוק: "למה אתה מרמה את הציבור? זה לא אריה אמיתי! זו לא לביאה אמיתית! הם בני אדם מחופשים!"
המנהל פתח את חלון חדרו ושאל את האיש: "וכי אינך שומע את השאגות שלהם? מדוע סבור אתה שבני אדם הם"?
"זה עתה עברתי ליד הכלוב שלהם" – מספר האיש – "ושמעתי את ה'אריה' שואל את ה'לביאה': 'עוד כמה זמן סוגרים את הגן? אין לי כבר כח!' ו'הלביאה' השתיקה אותו ולחשה לו: 'תהיה בשקט! אתה לא שם לב שעומדים כאן מבקרים?' מזה הבנתי שהם סתם בני אדם מחופשים".
אמר לו מנהל הגן: "הבל הבלים! כל היום הרי הם שואגים… אסור להם דקה אחת לדבר? מה יש? מה קרה? אז הם דיברו דקה אחת… אבל כל היום הם אריה ולביאה"…
אי, אי, אי, אם דקה אחת הם מדברים – סימן מובהק כי בני אדם הם! כל יתר היום – זו תחפושת!
אם בשעת צרה פונה יהודי לבורא – זהו סימן מובהק כי יהודי הוא ויש לו שייכות לבורא! כל התנהגותו האחרת – אינה אלא תחפושת!
ואת זאת ראיתי במו עיני בילדותי. היינו גרים בתל אביב. כל דיירי הרחוב בו גרנו היו חילונים. כל דיירי הבנין שלנו היו חילונים כאלו שלא היתה להם כל שייכות לתורה ולמצוות. אבל פעם אחת בשנה, בליל כל נדרי, הם היו שמים איזושהי כיפה מקרטון, או ממטפחת אף קשורה בארבע פינותיה, ובאים לבית הכנסת להתפלל!
אי! אי! אי! אם פעם אחת בשנה באים לבית הכנסת להתפלל, אם פעם אחת בשנה מרגישים עליהם איזושהי אימה מיום הדין – סימן מובהק הוא כי בתוך תוכם יהודים הם! כל החיים – זו רק הצגה אחת גדולה. כל השנה יצר הרע לא נותן להם מנוח, אבל המודד האמיתי הוא עת צרה. כשם שכלב המים נמדד לפי שעת צרה – כן הוא האדם!
בשעת התפילה – האדם משתנה
ב"ספר העיקרים" (מאמר ד) הובאה שאלה יסודית בנוגע לתפלה:
הקב"ה הרי יודע בדיוק למה כל אחד ואחד זקוק. ואם כן ממה נפשך: אם מגיע לאדם, לפי מעשיו, לקבל את הדברים שהוא זקוק להם – בשביל מה לו להתפלל? הקב"ה יתן לו גם אם לא יבקש! אין כל צורך לתת לו "תזכורת" על כך! ואם, לפי מעשיו, לא מגיע לאדם לקבל – לא יעזור לו מה שיתפלל, שהרי אי אפשר לשנות את דעתו של הקב"ה, שנאמר: "אני ה' לא שניתי" (מלאכי ג, ו)?
אלא, אומר בעל העיקרים, כך הוא ביאורם של דברים:
בשעה שיהודי מתפלל – אין הוא בא לשנות את רצונו של הקב"ה. בשעת התפילה – היהודי משנה את עצמו! בשעת התפילה היהודי מקדש את עצמו, מרומם את עצמו, מכניע את עצמו, כלפי בוראו. הוא פונה לבוראו ואומר לו: "רבונו של עולם! רק אתה יכול לעזור לי! אני תלוי רק בך! אין לי על מי להישען אלא עליך"! בשעת התפילה האדם מפגין תלות בבורא, הוא מפגין אמונה ובטחון בבורא, ממילא הוא יכול לפנות אליו ולומר לו: אפילו אם כל היום לא היה מגיע לי, לפי מעשי, לקבל – אבל עכשיו כשהתגדלתי, כשהתרוממתי, כשנהפכתי לאדם אחר, בדרגה גבוהה יותר – אולי עכשיו כבר כן מגיע לי.
זהו היסוד שחידש בעל העיקרים: בשעת התפילה – האדם משתנה!
מעתה נוכל להבין את דברי הגמרא בתחילת מסכת תענית (ב ע"א) שדורשת את הפסוק: "ולעבדו בכל לבבכם" – "איזו היא עבודה שהיא בלב? הוי אומר זו תפלה". לכאורה יש להבין, הרי "עבודה" דורשת מאמץ, ב"עבודה" יש קושי! אדם מזיע! מדוע, אפוא, נקראת התפילה "עבודה"? הרי אם לאדם חסר משהו, והוא מתפלל על כך לקב"ה – פורצת התפילה מתוך לבו מאליה, ללא כל מאמץ או קושי?
אבל לפי מה שכתב בעל העיקרים מובן היטב: היות וכדי שהתפילה תענה צריך האדם להשתנות, להתרומם, לעלות בדרגה – דבר זה אכן דורש מאמץ! צריך "להזיע" כדי להשיג אותו!
רחמנות על מי?
ברצוני לסיים בסיפור, שהייתי עד לו, בהיות אבי מורי ז"ל מאושפז בבית החולים איכילוב לצורך ניתוח קשה באגן הירכים.
במיטה לידו שכב יהודי, צעיר יחסית, שלדאבון לב לא היה שומר תורה ומצוות. גם הוא היה צריך לעבור ניתוח דומה.
ביום הניתוח, בשעה שבע בבוקר, לקחו את השכן לניתוח. ניסיתי לשאול את האחיות מדוע לא לוקחים את אבא ראשון? הוא מבוגר יותר וגם הגיע לבית החולים לפני האיש השני, אך הן העירו לי כי הרופאים קובעים את הסדר והן מבקשות ממני לא להיות "סדרן".
אף לא אחד מבני משפחתו של האיש היו באותה שעה לידו. ניגשתי אליו ואיחלתי לו בהצלחה ורפואה שלמה, והוא נלקח לניתוח.
בשעה אחת עשרה הושב האיש למחלקה. הוא זעק מכאבים. שמעתי את האחות מבקשת ממנו לדרג את עוצמת הכאבים מאחד ועד עשר והוא צעק: עשר! מיד הביאו לו זריקת מורפיום והוא נרדם לשעתיים. בשעה אחת בצהרים הוא התעורר, לקח לידיו את הטלפון הסלולארי וחייג לבנו. ביקש שיביא לו את העיתון היומי.
באותו יום אירעה טרגדיה נוראה. חללית עם אסטרונאוט שלנו התרסקה. העיתון היה מלא תמונות. אך נראה היה כי כל זה לא עניין את החולה. בשעה שלוש, כשבנו הגיע עם העיתון, הוא "העיף" הצידה את כל העמודים הראשונים. כך עשה גם למדור העסקים והבורסה, וכך עשה למוספים נוספים שהיו מצורפים לעיתון…
התפלאתי לשם מה הוא ייחל כל כך לעיתון, אם את כולו הוא מעיף לרצפה? כעבור רגע הבנתי: הוא הגיע לספורט… אה.. כדורגל…
בשעה שלוש לקחו את אבא לניתוח. אבא ביקש שאתפלל עליו. הבטחתי לו שכך אעשה, איחלתי לו בהצלחה ורפואה שלימה והוא נלקח לניתוח. בשעה שבע הוא חזר למחלקה. היה ניכר על פניו שהוא סובל מכאבים, אך כדרכו לא התלונן. גם כשהאחות ביקשה ממנו לדרג את עוצמת הכאבים – הוא לא ענה. ראיתי אותה רושמת את הספרה אפס שמשמעותה: אין כאבים.
ניגשתי לאבא והוא שאל אותי:
– "עכשיו יום או לילה?
– "לילה", השבתי.
– "אני לפני הניתוח או אחריו?"
– "ברוך השם אחריו".
– אוי ואבוי! לא התפללתי מנחה!"
– "אבא! היית אנוס"…
– "תביא את הסידור, אתפלל ערבית שתיים"…
עד שהגשתי לו את הסידור הוא נרדם. בשעה תשע בערב הוא התעורר ושוב חזרה על עצמה השיחה הקודמת… הוא ביקש סידור להתפלל ערבית שתיים…
ואז זה קרה…
השכן בחדר הסיט את הוילון המפריד בין שתי המיטות ואמר לי: "אדוני! תגיד לאבא שלך שהוא פטור! אני יודע איזה כאבים יש לו, והוא עוד בלי זריקה"…
הוא הגיש לי את עיתון הספורט ואמר לי: "רחמנות על אבא שלך. תן לו קצת לקרוא את זה"…
חשבתי בליבי: שני יהודים. אחד פותח את העיניים, אחרי ניתוח, וכל מה שמעניין אותו הוא כדורגל. השני פותח את העינים וכל מה שמעניין אותו זה תפילת מנחה… רחמנות על מי?
(מתוך 'דורש טוב' – יום כיפור)