הם הגיעו לכאן, ואיש כמעט לא הסתכל עליהם. ועדות הקליטה, העמוסות לעייפה מהעולים שבאו בהמוניהם מתימן ומארצות ערב, לא השתלטו על מאות המשפחות והילדים, והם שוכנו במעברות ובצריפוני פח.
אבא זצ"ל, ראש הישיבה, הגאון הצדיק רבי ישראל גרוסמן, לא יכול היה לשאת את סבלם ולראות בעיניים כלות את דור הנוער, המתפקר ונופל מהמסורות המקודשות להם מדור דור. הן שמרו עליהן מכל משמר בצנעא ובערי תימן, אך דווקא כאן, בבואם לארץ הקודש – נפלו מכל מדרגותיהם הרוחניות.
קם אבא ועשה מעשה: עבר במעברות מצריף לצריף, וקיבץ אליו כל נער ובחור שהסכימו לבוא עמו לקבל חינוך תורני. באותם ימים קיבל אבא את בניין הישיבה בלוד, שם שיכן את הנערים. "ישיבת תומכי תמימים לקליטת העלייה" – בישר השלט הצנוע, שמאחוריו עמד מפעל חייו של אבא באותם ימים.
לא קלה הייתה המלאכה, וכל תקציב מגורם כלשהו לא היה כלל בנמצא. כך מצא עצמו אבא באותם ימים מלמד תורה לתינוקות של בית רבן, והוא עצמו סובב והולך על פתחי נדיבים ועמך בית ישראל, שירימו תרומתם למען הצלת נפשות מרדת שחת, פשוטו כמשמעו.
בכל שבת היה אבא נחפז ורץ לערוך מגבית קודש בבתי מדרשות ובבתי כנסת בירושלים. חידוש גדול נרשם באותם ימים, כשאבא ערך את המגבית בבית המדרש הגדול 'גור' ברחוב רלב"ח, עמד מרן הבית ישראל זצ"ל והאזין ברוב קשב לדבריו. היה בכך משום הבעת הערכה כנה לפועלו של אבא למען קליטת ילדי ישראל והצלתם.
באחת השבתות שב אבא הביתה שבור ומיוסר. היה זה לאחר פעילות של למעלה משנתיים עם הנערים, ונודע לאבא כי תלמיד אחד פרש מהישיבה. אבא סיפר לנו בקול מרוסק, כי אחד התלמידים המזהירים עזב את הישיבה ושב לקיבוץ.
באותם ימים היה הקיבוץ מקום סגור ומסוגר. היטב שמרו הקיבוצניקים על הצעירים, ולימדו אותם את אורחות חייהם. הכניסה לקיבוץ והיציאה ממנו היו סיפור לא פשוט, אבל אבא לא חשב להיכנע, עם צאת השבת עשה את דרכו לקיבוץ בצפון, שם שהה הנער.
מובן שאבא לא הוכנס אחר כבוד לקיבוץ, והוא לן במושב סמוך. עם אורו של יום ראשון כבר הכיר אבא את כל מבואות הקיבוץ והיה בפנים. דבר לא עמד לנגדו כשמדובר בהצלת נפש מישראל.
אחוז רוח תזזית עבר אבא מצריף לצריף, מחפש ושואל אחד תלמידו, אביגדור. בני הקיבוץ, שזה עתה התעוררו ליום חדש עם רוח חלוצית, פגשו ברב מזוקן, כולו להט ודבקות, שהגיע היישר משכונת 'מאה שערים', והוא סובב והולך בכל הצריפים ומחפש אחר מישהו.
תוך כדי כך נודע לאבא כי הצעירים החדשים משתכנים בצריף שבסוף הקיבוץ. רץ אבא לשם וניסה לפתוח את הדלת, אך היא היתה נעולה ומסוגרת. משלא הצליח, פתח אבא את החלון, הכניס ראשו פנימה וזעק בקול גדול: "שמע ישראל, ה' אלוקינו ה' אחד!".
הבחור, הכלוא בשבי הקיבוץ, התכופף לחלון והפיל עצמו החוצה. "רבי, אני בא איתך!". חברי הקיבוץ, שראו כי הדברים יוצאים מכלל שליטה, תפסו את אבא זצ"ל והוציאוהו מבין חומות הקיבוץ.
והבחור עמד בדיבורו: באישון ליל, בלי כלום, עזב את הקיבוץ והגיע לבתי וורשה. כאן, בבית החמים של אבא ואמא, קבלו אותו בצלחת מרק מהבילה ובשפעת לב רותחת. כשאני פוגש היום את הגאון רבי אביגדור, המכהן כר"מ באחד מיישובי הארץ, אני יודע מהו כוחה של ערבות למען הזולת.
בפרשתנו, פרשת ניצבים, אנו למדים על עניין ערבות ישראל איש לאחיו. פרשתנו פותחת בפסוק "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לפני ד' אלוקיכם". רבינו 'האור החיים' הקדוש מתעכב על פירוש הכתוב: "למה הוצרך לפרט 'ראשיכם', ולא הספיק לומר בדרך כלל – כולכם?" עוד מקשה 'האור החיים' על המשך הפסוק: "לעברך בברית ד' אלוקיך ובאלתו"; והלוא בסוף הפרשה הקודמת קראנו לאמור (דברים כח, סט): "אלה דברי הברית אשר ציווה ה' את משה"! ואם כן, על איזו ברית מדובר עתה?
מבאר ה'אור החיים': "כוונת משה בברית זה, היא להכניסם בערבות זה על זה, כדי שישתדל כל אחד בעד חברו לבל יעבור פי ה', ויהיו נתפסים זה בעד זה". זו הברית שציווה ה' כאן בפרשתנו- להיות ערבים זה לזה.
"לכן הדגיש משה רבינו את ההדרגות שיש בבני ישראל: "רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל", כי כל אחד חייב בערבות לפי דרגתו הרוחנית, כמו שאמרו חז"ל (שבת נד, ב): 'כל מי שאפשר למחות לאנשי ביתו ולא מיחה – נתפס על אנשי ביתו; באנשי עירו – נתפס על אנשי עירו; בכל העולם כולו – נתפס על כל העולם כולו"'.
אם כן, זהו פירוש הכתוב: 'ראשיכם' – הם הגדולים שבכולן, שיכולין למחות בכל ישראל, אלו יתחייבו על הכל; 'שבטיכם' – כל שבט ושבט יתחייב על שבטו; 'זקניכם ושוטריכם' – כל זקן יתחייב על משפחתו, כל איש ישראל – הם ההמון, כל אחד יתחייב על אנשי ביתו.
נמצאנו למדים שככל שאדם מרומם יותר, קרוב יותר לה' – הוא מחויב יותר מטעם ערבות בהשבת יהודים לאביהם שבשמיים. זה, כנראה, היה הדחף הבלתי נגמר של אבא, להשיב את לב הנוער בתשובה.
[עפ"י הספר 'אור השבת']