רבינו היה מפרש את הרמז שנאמר בשו"ע לעבודת חודש אלול – "אני לדודי ודודי לי", היינו שעבודת האדם בכל ימי חייו ובפרט כהכנה ליום הדין היא לשעבד ולתת את כל ה'אני' שלו לקב"ה. כששאלוהו במה? השיב: בכל עבודת ה' ובעיקר בלימוד התורה, לא לבטל הזמן ולשעבד את כל המחשבה לתורה. והיה מדגים בשיחותיו על עצמו: "'אני לדודי', מהו אני, כל ה'חיים פנחס' שלי, העיניים שלי, השיניים שלי, הרגליים שלי, כל-כולי לדודי…". כך היה חוזר בחרדת קודש כל ימי האלול.
אחד מנכדיו הסביר פעם שרבינו כה חי עכשיו את ה'אני לדודי', והוא 'עובר' עכשיו על עצמו ובודק כל בורג שצריך חיזוק נוסף.
מופלא היה לראות איך קיים בעצמו ביום הדין את השעבוד המוחלט של ה'אני לדודי' בליל ראש השנה לפני תפילת ערבית היה מוסר שיחה. לאחר מכן היה עובר לפני התיבה בהשתפכות הנפש וברגש רב. משהסתיימה התפילה התייצב לברך ולהתברך בברכת 'לשנה טובה' למאות בני הישיבה ומתפלליה ורבים שהגיעו להתברך מפיו שעה ארוכה. בבוקר השכים לקום כמה שעות לפני עלות השחר והיה הולך ברגל לכותל המערבי וחוזר לחזרת הש"ץ של שחרית בישיבה בה עבר לפני העמוד. משנת תשל"ח הפסיק בהנהגה זו מחמת חולשה והיה מתפלל שחרית עם הנץ החמה בבית (באותה שעה של מנין הנץ במטרסדורף) ולאחר מכן היה לומד עד חזרת הש"ץ בישיבה, אז בא לישיבה ועבר לפני התיבה.
בתקיעות דמיושב היה הוא מקריא, ואילו את תפילת מוסף היה מתפלל שלא לפני העמוד, ובניגוד לכל תפילות השנה האריך בה כמה שעות עד סוף תקיעות דמעומד כדי להרוויח את השיטות שצריך לשמוע את התקיעות דמעומד בתוך שמונה עשרה. שוב היו עוברים מאות להתברך בברכת החג. הלך לסעוד את סעודת היום. לאחר סעודת החג לא ראו עליו ליאות ועייפות לאחר כל עבודת היום שעמד כמעט כל היום על רגליו, למרות זאת שב לישיבה ואמר שיעור כללי בכל המרץ. כל זה כשהיה בגיל הגבורות.
בליל ר"ה דיבר שמחד גיסא עם בני תורה כל ההנהגה היא אחרת, מאידך תובעים מבן תורה להיות שקוע בתורה ככל יכולתו. בשנה אחת הביא את דברי הגמרא שת"ח אסור לו לעמוד במקום המטונף משום שאי אפשר לו בלא הרהור תורה, וחזר על זה בהתרגשות רבה: "כתוב פה שת"ח לא שייך אצלו בכלל שלא יחשוב בלימוד, וצריך כל הזמן להיות בהרהור תורה וזו התביעה ממנו". והיה רגיל לעורר שעיקר התשובה אצל בן תורה יהא על ביטול תורה ובלעדיה לא תיתכן תשובה וראשית הכפרה היא בעמל התורה עליו מבואר בירושלמי (ראש השנה פ"ד ה"ח) שהוא מכפר חטא ועוון. והיה מטעים דברים אלה בנוסח התפילה: "השיבנו אבינו לתורתך וקרבנו מלכנו לעבודתך", ראש לכל, "השיבנו לתורתך" ורק אח"כ "והחזירנו בתשובה שלמה לפניך", וכמ"ש ב'נפש החיים' שתשובה מושלמת היא רק עם תורה.
עד כמה היתה דרגת המלכויות שלו עצמו ניתן ללמוד מביאור שאמר למה שנתבאר בסימן תקפ"ב ס"ב, שם נפסק שאם אמר "הא-ל הקדוש" בעשרת ימי תשובה ונזכר תוך-כדי-דיבור ואמר "המלך הקדוש" אין צריך לחזור. ושאל מה החידוש בהלכה זו, הרי הכלל הוא תמיד שתוך-כדי-דיבור אפשר לתקן, ומה נתחדש כאן. ותירץ: כשנכנסים לעשרת ימי תשובה זה זמן שכל מהותו היא המלכת הקב"ה וצריך שתהיה ההמלכה בשלמות, עד שהיה צד שכשמזכיר משהו אחר יש בזה פגם ב'המלכה' ולא יועיל תיקון, ונתחדש ששייך לתקן.
תפילת שמונה-עשרה של מוסף היה מתפלל במשך כמה שעות, ולשיא ההתרגשות הגיע במילים "מפני חטאינו גלינו מארצנו", וכשהזכירו את הפסוק "הבן יקיר לי אפרים, כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד" אז התפרץ בבכי, דווקא אז בחיבת המלך והזכרת הגלות ולא בבקשות הגשמיות.
"שובה ישראל…"
בשבת שובה היה נושא דרשה בהיכל בית המדרש הגדול דמטרסדורף, והיו משתתפים בה מסולתה ושמנה של תושבי השכונה החשובים, גדולי ישראל, ראשי ישיבות ויושבי על מדין לצד בעלי בתים ואנשי מעשה. שם היה מעורר גם על ביטול תורה עליה הרעיש בכל ימות שנה, אך לצד זה היה מרבה לתבוע על עניני בין אדם לחברו. היה מעורר להיות רחמן וסלחן עם השכנים, ולמרות שכמובן צריך לנהוג על פי שו"ע ואסור לזוז מדבריו ואפילו כמלוא נימא, אך לצד זה יש להיזהר לא לעמוד על קוצו של יו"ד, ולדעת ללכת 'לפנים משורת הדין'. הוא סיפר שבאים אליו לדין תורה לפעמים ותובעים על דברים קטנוניים, למשל שלא יבנו מסיבות רחוקות שזה מעט מחשיך, גם אם כשמביטים רואים שלא מיניה ולא מקצתיה וכדו', ועורר מדוע אין לב לבעלי משפחות גדולות שזה עבורן צורך חיוני. בסיום דבריו היה מבקש סליחה מכל התושבים, אולי לא התייחס יפה מספיק, הוא ביקש זאת בכנות כזו ושברון לב שעשה רושם עצום על כולם.
גם בדרשת ליל יוהכ"פ בישיבה היה מבקש מחילה מכל אחד ואחד ומבקש שיאמר כל אחד בפה שמוחל לו, וכדברי הקצה"ח סי' י"ב שמחילה בעינן בפה.
ומרגלא בפומיה: בפסוק נאמר (הושע יד) "שובה ישראל עד ד' אלקיך", הכוונה היא שאמנם התשובה צריכה להיות מיד, אך עליה להיות בדרך של עד, היינו שהתהליך יימשך הלאה עד שיגיע לדרגה של תשובה שלמה, דהיינו עם קבלות ומחשבות איך זה יחזיק מעמד שלא יפרח ברגע שיעברו הימים הקדושים.
את תפלות יום הכיפורים לא ישכחו התלמידים לעולם. מראהו בעת שהסתובב עם ספרי התורה לאחר תפילת 'כל נדרי' בשאגות ה"אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה" וכל תפילות היום היה מראה נורא הוד. לאחר מעריב היה אומר בעצמו את כל שיר הייחוד. בני הישיבה הרגישו איך הוא מגלם באישיותו את כל הנאמר בשיר האהבה של כנסת ישראל לקוב"ה. משך כל תפילה זו היה עומד על רגליו, זאת אחרי שבכל התפלה עמד על רגליו.
מספר תלמידו רבי אליהו לוין: "פעם החלטתי שאם הוא יכול בגילו לעמוד כל כך, ודאי אני כבחור צעיר אצליח. בפועל כוחותיי לא עמדו לי, ואז הבנתי שאם אני בגילי לא יכול והוא עוד מתעתד לפני תפילות היום והצום ללכת רגלי לכותל המערבי, הרי שהכוחות העצומים שהשקיע אינם גשמיים אלא רוחניים".
שעתיים לפני הנץ הלך להתפלל תפילת שחרית בכותל המערבי, משם היה חוזר ומגיע לתחילת חזרת הש"ץ דשחרית. בדרך כלל היה הולך לבדו ולפעמים עם מלוה אחד והיה שותק בכל הדרך, שקוע במחשבותיו, אך שנה אחת ליוו אותו כמה בחורים ודיבר אתם בלימוד כל הדרך למרות הליכתו המהירה. כשנשאל מדוע הוא רואה חשיבות כה גדולה להתאמץ וללכת ביום הקדוש דרך כה ארוכה, בפרט שהוא צם, ענה שדווקא ביום זה בו היתה עבודת הכפרה בבית המקדש, דווקא אז מעוניין הוא להימצא שם לבקש מחילה וכפרה.
נקט שדי להתפייס בפיו, ואף אם בלבו עדיין חם אינו כלום משום ד"דברים שבלב אינם דברים". וכ"כ מהר"י ענגיל בגליוני הש"ס קידושין מט: בשם נימוקי הרמ"מ, דהמוחל לחברו בפיו סגי דדברים שבלב אינם דברים. ומה שגדולי המוסר תבעו מעצמם להתפייס לגמרי, לשכוח את אשר נעשה, ולא הסתפקו במחילת פה, הוא רק מדרך חסידות.
(מתוך הספר 'מגדלותו ומקומתו')