דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי (כה, ב)
תרומת המשכן – 'לשם שמים'
מפני מה הדגיש הכתוב "ויקחו לי", הלא פשיטא שהמקדש נבנה לה'?
פירש רש"י: "ויקחו לי – לשמי"?
בניין המשכן והמקדש חייב להיות כולו לשם שמים! והטעם לכך, מפני שהמקדש הוא מקום להשראת השכינה, ואי אפשר להשרות שכינה בכלל ישראל ולהשפיע עליהם קדושה וסייעתא דשמיא כאשר מעורבות בו מחשבות זרות.
הגאון מוילנא זצ"ל היה אומר, שאם היו בונים בית הכנסת וכל הבנייה שלו, מתחילתה ועד סופה היתה נעשית לשם שמים, בלי שום עירוב של מחשבות זרות של לא-לשמה – קדושת בית הכנסת הזה היתה גדולה ועצומה כל כך עד שלא היה שייך לדבר בו דברי חולין.
בית המקדש הוא המקום הקדוש ביותר. היו בו כלי מקדש קדושים וטהורים, עבודת המקדש היתה נעשית בקדושה ונעשו בו ניסים ונפלאות עצומים. כדי לזכות לכל זה, בנייתו של המקדש מיסודותיו צריכה שתהיה בשיא הקדושה, לשם שמים, מתוך מחשבה טהורה, בלי שום עירוב של מחשבות זרות.
לכן נאמר שאת המשכן הקימו 'חכמי לב' ו'חושבי מחשבות'. לפי דרגת ה'לשם שמים' של כל אחד מהתורמים – כך שימשה תרומתו למשכן. מי שכולו קדוש וטהור – תרומתו נלקחה לקודש הקודשים, מי שקדושתו פחותה יותר – תרומתו נלקחה לקודש, פחות מכך – לחצר, פחות מכך – לכיסוי שעל הכלים. ומי שלא היתה בו קדושה כלל – לא נטלו ממנו את תרומתו.
נשאלת השאלה: מנין ידעו חכמי הלב את דרגת ה'לשם שמים' של התורם? וכי הם היו בוחני כליות ולב שידעו את מסתרי נפשם של בני האדם? מה היתה אבן הבוחן לדעת את לב האדם?
ה"אור החיים" הקדוש מביא את דברי חז"ל, שבבית המקדש היה נס גלוי – היו מתחילים את המלאכה והמלאכה היתה נגמרת מאליה: היו מתחילים לתפור ולארוג את הפרוכת, ובהמשך היא היתה נארגת מעצמה; היו מתחילים לצפות בזהב, והציפוי היה הולך ונמשך מאליו; היו מתחילים לעשות 'מעשה חושב', והציור היה מסתיים מעצמו.
לפי זה, היתה להם דרך ושיטה לבחון ולבדוק את מידת ה'לשם שמים' של התורם. הם היו מתחילים במלאכה, ואם המלאכה היתה נמשכת מעצמה – סימן שהתרומה ניתנה לשמה, לכן זכו לסייעתא דשמיא ולהנהגה ניסית. ואם המלאכה לא היתה נמשכת מעצמה – סימן שהתרומה לא ניתנה לשמה.
מבחן התרומה – האם גרמה להתרוממות
היתה דרך נוספת לבחון את דרגת ה'לשם שמים' של התרומה.
יש לדקדק, מדוע נאמר "ויקחו לי תרומה", היה צריך לומר 'צדקה' או 'נדבה', מהו הלשון 'תרומה'?
אלא, התורה מלמדת אותנו סוד גדול: אם רוצים לדעת אם הנדבה והצדקה ניתנו לשם שמים, המבחן הוא – האם זו 'תרומה', דהיינו האם הצדקה הזו תגרום להתרוממות ותביא בעקבותיה מצוה אחרת, בבחינת 'מצוה גוררת מצוה'.
זהו שאומרת התורה: "ויקחו לי" – אם אתה רוצה לדעת אם זה "לי" לשמי, תבדוק אם יש כאן "תרומה", התרוממות.
אומרת התורה: אם בעקבות תרומתו הוא עשה איזה מעשה חסד, למד בעיון סוגיה חדשה בגמרא, התחזק ביראת שמים, נשמר מראיה אסורה וכל כיוצא בזה – סימן שאכן זו היתה 'תרומה', ואת התרומה הזו הקב"ה רוצה.
וזהו שממשיך הכתוב: "מאת כל איש אשר ידבנו לבו" – תרומה כזו שניתנת מן הלב, לשם שמים, מתוך התרוממות הרוח, את התרומה הזו הקב"ה רוצה – "תקחו את תרומתי".
יש קונה עולמו בשעה אחת של התרוממות
סיפר לי רבי יוסף רפפורט שליט"א, ר"מ בישיבת בית מתתיהו, את המעשה הבא:
יהודי ירושלמי לקה במחלה קשה בלבו. על פי עצת הרופאים הוא טס לאוסטרליה, כדי לקבל טיפול מיוחד בבית חולים מקומי שבו יש רופאים מומחים למחלתו.
היהודי הירושלמי היה גדל-מידות באופן מיוחד. כשהגיע לבית החולים, רצו להלבישו בבגדי בית החולים, אך לא נמצא בגד בגודל שלו. האחות במחלקה תפסה יוזמה, היא לקחה שני סדינים לבנים של בית החולים, חיברה אותם ועשתה מהם כעין חלוק ענק, והם שימשו לו כבגד.
היהודי עמד לעבור ניתוח קשה בלבו. לפני הניתוח הוא טייל לאטו במסדרונות בית החולים. המראה שלו היה משונה – אדם ענק, בעל זקן צחור היורד על פי מידותיו, עטוף כולו בבגדי לבן… הוא שם לב שאחד החולים במחלקה מביט עליו בפחד נורא. על פי חזותו נראה שגם הוא היה יהודי. היהודי הירושלמי ניסה להתקרב אליו, ואז החל האיש לזעוק בבעתה: "אל תתקרב אלי, אל תתקרב אלי!"
שאל אותו היהודי הירושלמי: "מדוע לא להתקרב אליך?"
השיב: "אינני רוצה למות! אני רוצה לחיות!"
בתחילה הירושלמי לא הבין את כוונתו, עד שירד לסוף דעתו: עם הסדינים הלבנים הענקים שעוטפים אותי, הוא חושב שאני מלאך המוות…
היהודי הירושלמי היה אדם עליז ושמח בטבעו, ולמרות מחלתו שמר על שמחת חיים ועל חוש ההומור שלו. הוא חשב בלבו: אם היהודי הזה סבור שאני מלאך המוות, אמשיך 'לשחק את המשחק' ונראה כיצד הוא יגיב…
אמר לו הירושלמי: "אז מתי לבוא אליך?"…
השיב האיש בקול רועד: "תן לי שלושה ימים"…
"ומה תעשה בשלושת הימים הללו?"
"אחזור בתשובה".
הירושלמי הרעים עליו בקולו: "אני מסכים לתת לך שלושה ימים, ואתה מבטיח לי שבשלושת הימים הללו אתה חוזר בתשובה!"
הם נפרדו איש איש לדרכו. כעבור שלושה ימים הוא הגיע לחדרו, ואז גילה לתדהמתו שאותו יהודי נפטר. הוא בירר אודותיו אצל בני המשפחה, והם סיפרו לו סיפור מדהים: היהודי הזה היה ניצול שואה, ולאחר המלחמה התרחק מן הדת. במשך חמישים שנה היה נשוי לגויה וחי את חייו כגוי גמור.
הוא התאשפז בבית חולים, וכשראה את היהודי הירושלמי עם הסדינים הלבנים הענקיים, הוא היה נראה לו כמלאך המוות… בעקבות המפגש שלו עם 'מלאך המוות' הוא הרהר בתשובה, קרא קריאת שמע, והחליט לשנות את צוואתו ולהוריש את כספו לצדקה ולמוסדות תורה. מיד לאחר מכן יצאה נשמתו.
צא וראה כמה שווה הרהור תשובה אחד של יהודי! היהודי הזה, כמו אלעזר בן דורדיא (עבודה זרה יז ע"א), קנה את העולם הבא שלו בשעה אחת של התרוממות!
וכדי להגיע לרגע המרומם הזה, הקב"ה גלגל את כל המהלך הזה – שיהודי ירושלמי יחלה ויגיע לקצה העולם כדי לפגוש יהודי אחר שעזב את אלוקיו, וכדי לעוררו לתשובה סיבב הקב"ה שאותו יהודי ירושלמי יהיה גדל-מידות וייאלץ להתעטף בסדינים לבנים, כדי שייראה בעיניו כמלאך המוות שבא לקחת את נשמתו, ועל ידי כך יעורר אותו להרהר תשובה בלבו.
(רבי גואל אלקריף שליט"א- דורש טוב)