"כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ" (דברים כ"א, י')
"כי תצא למלחמה"- שומה על האדם לעשות את כל מה שיש ביכולתו לעשות: לצאת למלחמה – מלחמת היצר – עם כל הכוחות. ומבטיחה התורה שאם אכן יצא למחמה במלוא הנחישות – "ונתנו ה' אלוקיך בידך".
עלתה בראשי שאלה, ואקדים לה משל: נתאר לעצמינו אדם שאומר לפועל שלו: "סחב נא את השק הזה, במשקל חמישים קילו, מכאן לשם".
"איני מסוגל להרים משקל כה רב", משיב הפועל.
"אל תדאג! תקבל עזרה. עומד שם פועל נוסף, א גרויסער, הוא יעזור לך!"
ואכן הפועל הראשון תפס את השק, הפועל הגרויסער עזר לו, ושניהם יחד סחבו אותו.
אלא שנשאלת השאלה: מדוע הורה בעל הבית לפועל להרים שק שאין ביכולתו להרים, ולצורך כך היה עליו להצמיד לו פועל נוסף שיסייע, מדוע הוא לא נתן לו לסחוב את השקים שיש ביכולתו לסחוב? כמה הוא מסוגל לסחוב? חמישה קילוגרמים, עשרה קילוגרמים- תן לו את השקים האלו, והוא יסתדר לבד?!
א גוטע קאשע!
מהמשל לנמשל: למה הקב"ה היה צריך לתת לאדם כזה יצר הרע גדול, שהוא לא מסוגל להתמודד עמו בכוחות עצמו, והקב"ה צריך להצמיד לו את עזרתו? שיתן לו יצר הרע יותר קטן, כזה שלאדם יהיה כח להתמודד איתו, ושוב לא יהיה זקוק לעזרה הצמודה?
אך באמת התשובה פשוטה: וכי 'חמישה קילוגרמים של יצר הרע' אדם כן יכול לסחוב? וחצי קילוגרם? הרי גם על יצר הרע 'קטן' אדם לא יכול להתגבר! גם בכדי להתגבר עליו – הוא זקוק לסיעתא דשמיא!
אם כך, אדרבה ואדרבה: הקב"ה טוב ומטיב. כיון שבין כה וכה האדם זקוק לסיעתא דשמיא- הקב"ה נותן לו יצר הרע גדול, כדי שגם שכרו של האדם יהיה גדול, על כך שזכה בסיעתא דשמיא, להתגבר על יצר הרע גדול. לו הקב"ה היה נותן לאדם יצר הרע קטן, והוא היה זוכה בסיעתא דשמיא להתגבר עליו, היה שכרו קטן יותר.
הגמרא (סוכה נב ע"א) אומרת: לעתיד לבוא מביאו הקדוש ברוך הוא ליצר הרע, ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים. צדיקים נדמה להם כהר גבוה, ורשעים נדמה להם כחוט השערה. הללו בוכים, והלל בוכים. צדיקים בוכים ואומרים: 'היאך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה?', ורשעים בוכים ואומרים: 'היאך לא יכלנו לכבוש את חוט השערה הזה?'
שואלים המפרשים: בשלמא הרשעים בוכים על כך שלא הצליחו להתגבר על יצרם, שהוא כחוט השערה, אבל הצדיקים שהצליחו להתגבר על יצרם, ההר הגבוה, על מה בוכים?
רש"י (שם) מבאר: "שנזכרים בצערם שהיה להם, לכבוש הרשע הזה בחייהם".
המהרש"א בחידושי אגדות מבאר: "בוכים מתוך שמחה שהיו יכולים לסבול הר כזה".
יש מפרשים, שלעתיד לבוא יגיעו הצדיקים להבנה מלאה שבעצם הם, בכוחות שלהם, לא עשו שום דבר! זה למעלה מכוחות אנוש להילחם בהר גבוה ולהתגבר עליו. הכיבוש של ההר היה רק על ידי סיעתא דשמיא, "ואלמלא הקדוש ברוך עוזרו – אינו יכול לו". סיבת הבכי היא, אפוא, ההרגשה שבכוחות עצמם הם לא עשו דבר.
הר או חוט השערה?
אלא שעדין נשאלת השאלה: איך תתכן 'מחלוקת' כל כך גדולה בין הצדיקים לבין הרשעים, לצדיקים נדמה היצר הרע כ'הר גבוה', ולרשעים כ'חוט השערה'?
האם תתכן מחלוקת בין שניים, אם גבהו של חפץ הוא מטר אחד או קילומטר אחד?!
וואס זאגט איהר רבותי? מהו, אליבא דאמת היצר הרע הוא הר. אז איך יתכן שרשעים יראו אותו כחוט? ואם כחוט איך יתכן שצדיקים יראו אותו כהר?
שמעתי באור נפלא מרבי שבתי יודלביץ זצ"ל, ממש א געשמאקער באור:
לפני העברה – יצר הרע נראה כמו הר גבוה. התאווה עצומה, בלתי נתנת לשליטה. עס איז אזוי געשמאק… א גוטע לשון הרע… א גוטע פיצה, למרות ההכשר המפוקפק… אבל אחרי העבירה נוכחים לראות שהכל היה כלום, דמיונות פורחים באוויר. לא שווה שום דבר.
צדיקים הם 'לפני העבירה', לכן להם נדמה יצר הרע כהר גבוה. לעומתם הרשעים הם 'לאחר העבירה', הם נוכחו כבר לדעת שהכל עורבא פרח, חוט השערה.
אכן! על דבר שהוא מציאות – לא תתכן מחלוקת. אחד יגיד מטר ואחר יגיד קילומטר. אבל יצר הרע הוא כולו דמיונות באוויר. לפני עבירה הוא מבטיח לאדם 'הרים וגבעות'. הוא נדמה כהר. לאחר עבירה מתברר שכל הבטחותיו היו 'מגדלים פורחים באוויר', אין בהם כל ממש…
יש הסבר נוסף:
הצדיקים מתייחסים ליצר הרע כמו הר גבוה, שכדי להילחם בו צריך לגייס את כל הכוחות והתעצומות, שאם לא כן הוא מסוגל 'לבלוע' אותם אל קרבו. הם מסתכלים עליו בכל כובד הראש, ובהתאם לכך הם יוצאים למלחמה נגדו.
הרשעים מתייחסים אליו כמו אל חוט השערה. הם 'מרגיעים' את עצמם. על לשונם שגורים המשפטים: 'הוא לא כל כך נורא' , או: 'נסתדר איתו, יהיה טוב'. כשההתייחסות היא כזאת – לא מגייסים את כל הכוחות למלחמה, לא נזהרים די הצורך, לא עומדים כראוי על המשמר, ומכאן קצרה הדרך לנפילה.
אבל, כפי שהזכרנו בפתיחה, חובתנו היא לצאת מלחמה, עם כל העוצמה והכוחות שבידינו. אם אך נצא למלחמה ביצר – מובטח לנו: "ונתנו ה' אלוקיך בידך".
(מתוך 'יחי ראובן'- דברים)