הרב בנימין גולד
"ויאמרו האנשים ההמה אליו אנחנו טמאים לנפש אדם למה נגרע לבלתי הקריב" (ט, ז).
הספרי מביא על פסוק זה את דברי חז"ל: "ויאמרו האנשים ההמה אליו" – מגיד שהיו בני אדם כשרים וחרדים על המצוות.
חלק עיקרי בעשיית המצוות, היא עצם הגישה אל עשיית המצוה, האם ניגשים כעושה מעשה מצוה בעלמא, או בשמחה והתרגשות כהולך לזכות בזכייה עצומה?! זוהי עיקר עבודת המצוות, השמחה שבעשיית המצוות, לעשות את המצוה כפי שעושה דבר החפץ בו מאד ושמח בו, ולא כדבר שאין לעושה שום חפץ ושמחה בעשייתו, ובכל הזדמנות שיוכל להיפטר מהמצוה הרי שירגיש רווחה מהעול שירד ממנו. וכבר ידוע מה שאמר האר"י הקדוש על עצמו (כתבי האריז"ל והובא במשנ"ב סימן תרסט סקי"א): שכל מה שהשיג היה על ידי שמחה של מצוה. השמחה מכניסה בליבנו את הידיעה כי זוכים ומוקפים אנו ברכוש רוחני של נצח הממלא את ליבו של האדם סיפוק ושמחה, לעומת הרכוש הגשמי שהוא הנאה חולפת אשר אין בה ממש.
בגמרא מתואר כיצד יבואו אומות העולם לעתיד לבוא אל הקב"ה ויאמרו לו: 'תנה לנו מצוה ונעשנה', אמר להם הקב"ה: 'מצוה קלה יש לי וסוכה שמה לכו ועשו אותה וכו", מיד כל אחד ואחד נוטל עצים והולך ועושה סוכה בראש גגו, והקב"ה מקדיר עליהם חמה כבתקופת תמוז וכל אחד ואחד מבעט בסוכתו ויוצא. ומביאה הגמרא להקשות, והרי כדין עשו אומות העולם שיצאו מהסוכה כיון שהקדיר עליהם חמה מצטערים הם ופטורים מן הסוכה? ומתרצת הגמרא שאף שפטורין הם, אינם יוצאים בכבוד מהסוכה אלא מבעטים בה.
יהודי וגוי יוצאים מן הסוכה בגלל השרב הנורא, ולשניהם אותה סיבה הפוטרת אותם ממצות סכוה, שהרי מצטער פטור מן הסוכה, אך האופן בו הם נוטשים את הסוכה מלמד עד כמה רחוקים הם זה מזה בדרגתם הרוחנית, הגוי רואה בפטור ההלכתי גורם המעניק לו הזדמנות להיפטר מעול המצוה, אי לכך יציאתו מן הסוכה פרועה וגסה והוא מבעט ויוצא. היהודי לעומת זאת, מצטער על שנשללה ממנו הזדמנות לקיים עוד מצוה, ולכך הוא יוצא מהסוכה בכניעה כאחד שרצה למזוג כוס לרבו ושפך לו קיתון בפניו.
עד כדי כך חשובה השמחה בקיום המצוות, עד שהתורה נתנה על כך לאו מיוחד "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב", שהרי העושה את המצוות בשמחה מראה בזה על היותו עבד נאמן לה' יתברך, הוא מראה בזה עד כמה התורה חשובה ושווה אלפי זהב וכסף בעבורו וממילא שהוא מחוסן יותר כנגד תעתועי הדמיון של היצר וחליותיו.
בספר מאיר עיני ישראל (ח"ד) מובא סיפור נפלא שסיפר רבי משה דבראשווילי זצ"ל זקן החכמים של יהדות גרוזיה, שהיה תלמיד ישיבת ראדין, וכך הוא סיפר: בשנות לימודי בישיבה, למדתי פעם משמר בליל שישי במשך כל הלילה. עזבתי את בית המדרש בשעה מאוד מאוחרת ללכת לחדרי. בחוץ היה סוער מאד, קור ושלג שלא פסק לרדת. בעודי ממהר בדרכי הבחנתי לפתע מרחוק בדמות אדם שהולך ברחוב הלוך ושוב ומידי פעם מרים ראשו לעבר השמים, מראה כזה של אדם המשוטט ברחוב בשעת ליל כה מאוחרת כשהשלג יורד והקור כל כך חזק הטיל בי פחד של ממש, וכמעט החלטתי לסור תיכף על עקבותי ולשוב לישיבה, אך בכל זאת התחזקתי והמשכתי הלאה. כשהתקרבתי, ראיתי להפתעתי כי הדמות הזו היא לא אחר מאשר מרן החפץ חיים. כשראני החפץ חיים גער בי בחומרה: "באמצע הלילה ובקור שכזה? לך מיד לחדרך לישון!"
רצתי מיד לחדרי, שהיה בבית אחותו של החפץ חיים, שהיתה מכלכלת אותי בכל, אצלה היה מקום אכסנייתי. בבוקר סיפרתי לה את דבר המעשה וראתה כי אני מתפלא עד מאד על מעשהו של החפץ חיים.
"מדוע אתה מתפלא", תמהה האחות, "זה שלשה לילות שהוא מסתובב בחוץ בקור ובשלג ומחכה שהלבנה תתגלה כדי שיוכל לברך את ברכת הלבנה".
גם במקרים בהם עשיית המצוה היתה בגדר אונס ממש, לא שמחו גדולי ישראל על הפטור מ'העול' שנקרה לידם, אלא המשיכו בכל עוז לחפש אולי תזדמן להם בכל זאת דרך לקיים המצוה – מגיד שהיו אנשים כשרים וחרדים על המצוות.
חתנו של מרן החפץ חיים, הגאון ר' הירש זקס זצ"ל, היה מספר שהחפץ חיים היה מרבֵּה להתוודות בינו לבין עצמו לאחר עשיית המִצוה, וכך היה אומר:
"ישראל מאיר, ישראל מאיר, קיימת מצות לולב, קיימת מִצות מצה וכו', אבל למה לא קיימת מִצות לעבוד את ה' בשמחה!!"
פעם אחת ראה הרב זקס זצ"ל את החפץ חיים שחזר מהמקוה בערב שבת והוא רוקד ושמח, הוא היה בטוח שהחפץ חיים רוקד על כי זכה להתקדש ולהיטהר בטבילה לכבוד השבת, ניגש לחמיו ושאלו על שמחתו זו? אמר לו החפץ חיים, שהוא שמח על כי זכה לקיים מצות "ביומו תתן שכרו" לאדם שעשה בעבורו איזה עבודה, והוא נתן לו שכרו מיד.
כך התהלך החפץ חיים הקדוש לפני האלוקים בכל דרכיו, בעשיית מצוות ה' בשמחה גדולה בחיבה ובהרגשה של עבד הזוכה לשמש את אדונו, מלך מלכי המלכים, בכל רגע, ובזה זכה להגיע לדרגות כה גבוהות של עבודת ה'.
מנהג מעניין היה לו למרן הגאב"ד מפוניב'ז הגאון רבי יוסף שלמה כהנמן זצ"ל, שהרי ידוע שבכל ימות השנה היה טרוד מאד בענייני הישיבה, ובכל זאת היה מנהגו מידי שנה בערב סוכות, שהיה עוזב את כל ענייניו כמה ימים קודם החג והיה נוסע לשוק ארבעת המינים שהיה אז בתל אביב על יד בית הכנסת הגדול, והיה הולך שם ומביט ומתבונן באנשים הקונים ובודקים את ארבעת המינים. לעצמו לא היה קונה כלום, כי היו מביאים לו ד' מינים מהודרים.
כששאלוהו לסיבת ופשר מנהג זה, אמר שהוא מתפעל ומתרגש לראות כיצד יהודים מחבבים את המצוות וזו עיקר מטרת נסיעתו לשם, לראות כיצד טורחים ישראל, עם קדושים, ובודקים אתרוג שהוא מהודר יותר ולולב מהודר יותר והדסים מהודרים, וליבו מלא גיל ושמחה בראותו חביבות המצוות של עם ישראל הטרודים וזהירים במצוות. ההכנות הללו לקיום המצוות מילאו את לבו בשמחת גיל וחדוה.
וסיפר הגר"פ שרייבר שהוא זוכר שאדם אחד שאל אותו, שבהיותו קטן היה גר על יד השוק והיה לו הדבר פלא בראותו בכל יום את הרב מפוניבז' בשוק של הלולבים ולא היה קונה לעצמו כלום, ולא הבין לשם מה הוא מגיע הנה בכל יום, אבל היום הוא יודע את סיבת הדבר, היה זה מחמת חביבות מצוות של ישראל, עצם המראה הנלבב הזה מחזק ומרומם לעבודת ה' בשמחה.