רבנו ירוחם ממיר זצ״ל עמד, וסביבו חמש מאות תלמידים דרוכים, קשובים, כורים אוזניים לכל הגה, עוקבים אחר כל תנועה, מחכים לשיחת מוסר מרבם הנערץ.
התמהמה. פנה לבחור הקרוב אליו: ׳׳על שולחני נמצא הספר 'מעשה אלקינו', אנא, בבקשה הביאהו לי׳׳.
השתאו. לא רגיל היה לשכוח, ודאי לא ספר שאמור הוא לפתוח בו את השיחה. לבטח לא כשהיה לפניו על שולחנו.
הבחור חזר. ״השולחן ריק, אין עליו ספר׳׳. דומיית הלם.
רבי ירוחם חזר בהטעמה: ״על שולחני מונח הספר 'מעשה אלקינו', אנא הביאהו לי!״ז
הבחור שב על עקבותיו. חמש מאות זוגות עיניים ליווהו. לרגע חוזר ובידו תפוז כתום: ״רק זה היה על השולחן" אמר.
״אכן, לזה התכוונתי, זהו 'הספר מעשה אלקינו'!״, אמר המשגיח.
שלף מכיסו אולר, וחרץ בשלווה חריצים בקליפה הכתומה. איוושה לא נשמעה. בתשומת לב קילף: ״הנה, פתחנו את כריכת הספר, ועכשיו בידינו ללמוד ממנו על גדולתו הנפלאה של אלוקינו.
״יש בו פרקים פרקים״ ‒ פילח את התפוז לפלחים. בעדינות הסיר את המעטה הדק: ״כמה בקבוקונים כאן, בצפיפות כבושה, ובכל אחד מהם טיפת צוף ריחנית וטעימה. כל טיפה, באריזה נפרדת״.
בקצה ציפרנו חילץ בקבוקון וניפצו בשתי אצבעותיו. בירך: ״ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם, הנותן ריח טוב בפירות״ [לעניין הלכה למעשה עיין פסקי תשובות או"ח סימן רט"ז] והריחו בשאיפה עמוקה, בעצימת עיניים. אח, איזה ניחוח!
הניח את הפלח מקולף המעטה, גלוי הבקבוקונים. נטל פלח אחר, שלם. בירך עליו ברכת ״שהחיינו״ ו״בורא פרי העץ״. לעסו, ובלעו. וחמש מאות בני הישיבה עוקבים בדומיה.
״אח״, התפעם, ״מעשה אלקינו! אמרו נא לי״, הפתיע בשאלה, ״בלעיסתי, כמה מבקבוקוני הטעם הנפלא פיצחתי, מכמה מהם טעמתי?״
נדהמו. על כך לא חשבו. ״מאות בקבוקוני טעם ומתיקות בפלח. לועסים אחת ושתיים ובולעים. טועמים מכמה עשרות בקבוקונים לכל היותר. וכל השאר, מה?
הנה לנו הנהגת הבורא, הנחיה ממרום: כדאי לברוא מאות, כדי שינצלו עשרות! מדוע? כי זו דרכה של מידת ההטבה!״
והמשיך המשגיח להוכיח זאת מדבר חז"ל: ״משה רבינו אמר: 'ה׳ אלקים, אתה החילות להראות את עבדך את גדלך', ופירש רש״י: 'גדלך, זו מידת טובך', וכן הוא אומר 'ועתה יגדל נא כח ה׳'. ויש להבין: איך המילה 'גדלך' מבטאת את מידת טובו ית'?
אלא, שענין הטוב אינו מעשה ההטבה לבד, אלא הריבוי, השפע המורעף בלי צרות עין, בלי שיעור, בלי הפסק! זו היתה הבחינה שערך אליעזר לרבקה לבחון בטוב לבה, האם בבקשו מעט מים תציע להשקות גם את גמליו!
נפתח לנו צוהר, ודרכו נגלה עולם מלא: נשתאה: כמה שפע רב של הטבה הרעיף בורא העולם לבריאה! כמה תפוזים יש על העץ ‒ שפע של עין טובה? כמה עצים במטע, כמה פרדסים בעולם, כזה שפע, כזו נביעה של הטבה! לאן שמביטים: הפרחים נועדו ליהנות, להנעים. כמה פרחים פורחים, כמה מרבדים צבעוניים, בכל העולם כולו, כדי שייהנו מקומץ, ממתי מספר! כמה גשמים יורדים, כמה נהרות זורמים!
חז״ל אמרו שהעורב לא נברא אלא כדי לפרנס את אליהו בשנות הרעב, שהביא לו בשר משולחנו של יהושפט ‒ ועבור זה נבראו מליארדי עורבים! כתוב בגמרא במסכת ברכות (ו:) כל העולם נברא בעבור האדם המקיים את תפקידו בעולם. ולשם מה נברא האדם? כתב הריטב"א שם: "בני אדם נבראו לשבח ולהודות להקב"ה ולעבדו וליראה אותו, אלו שעושין כן מקיימין את העולם, והשאר הרי הן כבהמה שאין עושין הדברים שנבראו בשבילן", עכ"ל.
זאת אומרת, מי שאינו מודה לבורא העולם הרי הוא אינו ראוי להיקרא אדם – ובעבור אדם זה החש הודיה לאלוקיו, נבראו כל מליארדי בני האדם…! (נערך ע"פ הספר מעין האמונה להרב שלום מאיר וולך).
(קונטרס 'פירות הילולים)