פעם שוחחתי עם פרופסור, והאיר עיני… כלאחר יד הוא תירץ לי קושיה על הרמב"ם, קושיה עצומה שהתחבטתי בה ששים שנה!… כיצד יתכן שפרופסור יצליח ליישב קושיה אשר רבנו בגאונותו העצומה – לא הצליח ליישבה?

"וְהֶאֱמִן בַּה' וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה" (בראשית ט"ו, ה')

לא אחת ניהל רבנו ויכוחים מעין אלו עם פרופסורים בעלי שם, כשהיה נפגש עמהם לצורך זה או אחר. איש האמונה, לא היה מסוגל להבין כיצד אנשים הנחשבים לנאורים וחכמים ואף עוסקים מדי יום ביומו בנושאים הזועקים 'אמונה' – אינם מכירים באמונה חושית וברורה מתוך עיסוקם היומיומי בנפלאותיו של בורא העולם… לפיכך, בכל עת מצוא, כאשר נפגש עם פרופסורים ואנשי רפואה,  היה מנסה לתהות על קנקנם, ולהפנות אליהם שאלות 'תמימות' לכאורה, שהביאו אותם לידי הכרח גמור להודות באפסיות חכמתם אל מול חכמתו האלוקית והאינסופית של בורא העולם…

כך למשל באחת ההזדמנויות, כאשר נערכה לרבנו בדיקה יסודית בעיניו, פנה הוא אל הרופא שערך את הבדיקה, פרופסור בעל מוניטין אשר כיהן כמנהל מחלקת העיניים בבית החולים 'אסותא' – ושאל: "אמור לי פרופסור, כיצד העין רואה?".

"בעין – ישנם עצבי ראיה!" השיב הפרופסור, ורבנו הוסיף להקשות: "ומהו עצב?"

"העצב – הינו מעין 'חוט' המקשר בין העין למח!" השיב הפרופסור, אולם רבנו עדיין לא בא על סיפוקו… "ומהו המוח?" הוסיף והקשה, והפרופסור הסביר כי המח הינו מערך של מליוני תאים המעבדים את המידע שמתקבל מכל מערכת העצבים המסועפת.

כעת, הגיע רבנו אל הנקודה: "הסברת היטב את חלקיה של המערכת, אולם אולי תוכל להסביר לי כיצד מסוגל המוח, שהוא בסך הכל מבנה כימי של תאים, לעבד מידע, לחשוב ולהבין?"

אל מול השאלה הזו, נותר הפרופסור בלא תשובה. בעל כרחו נאלץ להודות כי מורכבותו ואופן פעולתו של המוח – אינם מובנים עדיין לשכל אנוש, והרי הם בודאי מנפלאות הבריאה…

המסקנה היתה ברורה איפוא, אולם רבנו לא הסתפק בכך. הוא פנה אל הפרופסור ושאל: "אם כן, אם יודע אתה שהעין שלך, זו המאפשרת לך לראות את כל המראות שבעולם, אינה יכולה לראות אלא מחמת שהבורא יתברך ברא אותה ונתן בה את היכולת לראות, אם מבין אתה כי המוח המעבד את המידע המתקבל מהעין הינו בריאה מופלאה ומורכבת כל-כך; אם כן, כיצד אתה משלם לבורא העולם על המתנה הנפלאה שנתן לך? מה אתה נותן לו בתמורה?"

"אנו" – הטעים רבנו – "מודים לבורא העולם שלש פעמים בכל יום על המתנות שנתן לנו, בשלשת התפילות שאנו נושאים לפניו מדי יום ביומו. אולם אתה, שאינך מתפלל, במה אתה משיב לבורא העולם על חסדיו? כיצד אתה מודה לו? כלום אין זה מתבקש לדעתך, להודות למי שנתן לך מתנות כה חיוניות ומופלאות?" – סיים רבנו בפליאה, והשאלה נותרה מהדהדת בחלל החדר…

עמוד החכמות

ופעם בעת רצון, אמר רבנו בבדיחות הדעת: "אומרים שהפרופסורים חכמים. אני, איני יודע… הכרתי חכמים מחוכמים: הגאון רבי איצלה פוניבז'ר, הגאון רבי חיים עוזר, ה'חפץ חיים', 'הסבא מסלבודקה', הרב מבריסק, ה'חזון איש'… כל ימי גדלתי בין החכמים, ולא היה לי שיג ושיח עם פרופסורים… מה שכן, יכול אני להעיד בעצמי כי פעם שוחחתי עם פרופסור, והאיר עיני. כלאחר יד הוא תירץ לי קושיה על הרמב"ם, קושיה עצומה שהתחבטתי בה ששים שנה! הלא דבר הוא!"

כמובן, דבריו של רבנו עוררו ענין בקרב השומעים. איזו היא הקושיה החזקה, אשר רבנו התחבט בה ששים שנה? מי הוא הפרופסור שעלה בידו ליישבה כלאחר יד? וכיצד יתכן שפרופסור יצליח ליישב קושיה אשר רבנו בגאונותו העצומה לא הצליח ליישבה?

רבנו לא הותיר את דבריו סתומים והוא מיהר להסביר את כוונתו: "ששים שנה התחבטתי בקושיה אודות העמוד הראשון בספר הרמב"ם, מיד בתחילת הלכות יסודי התורה. שכן הנה, הרמב"ם פותח את ספרו במילים: 'יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש בורא לעולם. וידיעת דבר זה מצות עשה, שנאמר: אנכי ה' אלקיך'.

"ולכאורה" – הטעים רבנו – "זה מכבר התפלאתי: הלא הרמב"ם צודק כל-כך! הידיעה שיש בורא לעולם הינה לא רק 'יסוד היסודות',  אלא גם 'עמוד החכמות', שהרי העולם מעיד על בוראו, וככל שהאדם חכם יותר, כך הוא מכיר יותר בפלאי הבריאה, וממילא מכיר יותר את בוראה! רק שוטה יוכל לכפור, בבחינת 'איש בער לא ידע, וכסיל לא יבין את זאת'! אלא שדוקא משום כך, תהיתי, מדוע ציותה התורה על האמונה ב'מצות עשה'? הרי רק שוטה מסוגל לכפור, ואילו השוטה – בלאו הכי פטור מן המצוות, כלפי מי אפוא אמורים הדברים?"

"ברם, לפני זמן מה, פגשתי בפרופסור, אשר יישב את קושייתי כלאחר יד. היה זה כאשר נסעתי לבקר את אחד ממחזיקי תורה שלקה בליבו והיה מאושפז בבית החולים, כאשר במסגרת ביקורי שוחחתי עם הפרופסור מנהל המחלקה אודות מצבו של החולה. בסיומה של השיחה, פניתי אל הפרופסור הנכבד, ואמרתי לו 'מקנא אני בכבודו!'"

"'לקנאה מה זו עושה?' – חקר הפרופסור, ואני מיהרתי להסביר: 'אנו הלא מודים לבורא יתברך אשר יצר את האדם בחכמה וברא בו נקבים נקבים, חלולים חלולים, איברים כה מורכבים ומופלאים. אנו, האנשים הפשוטים, רואים רק לעיניים. אנו יכולים להבחין רק בחיצוניות הגוף. אבל כבודו – הלא חודר באיזמלו אל הגוף פנימה, ורואה בכל יום ויום מה גדלו מעשי ה', פלאי חכמתו יתברך! אין ספק בכך שהרי זה שיעור נפלא באמונה, לו זוכה כבודו דבר יום ביומו!'"

"הפרופסור הקשיב לדברי, אולם ניכר היה כי הוא אינו מבין על מה אני שח. 'הלב הוא בסך הכל משאבה משוכללת!' – הכריז הלה, בעודו מתעלם לחלוטין ממראה כבוד ה' שניכר וזועק מתוך אותה 'משאבה משוכללת', כלשונו".

"אולם אני לא הרפיתי, 'בדיוק לזה התכוונתי! ראה איזו משאבה משוכללת, איך בנוי הלב בדיוק כה רב, איך הוא ממודר למדורים, עם יציאות ופתחים, ממש מעורר התפעלות עד אין סוף!' – אמרתי לפרופסור, שעדיין לא הבין מה אני רוצה מחייו 'עדיין אינני מבין!' הוא אמר, 'הלב הוא בסך הכל משאבה משוכללת!' – חזר והצהיר".

"הוא בשלו – ואני בשלי, והפעם החלטתי לגעת ישירות בנקודה  'לבטח תבין, כי מישהו בודאי ברא את המשאבה המשוכללת הזו! מישהו תכנן אותה, יצר אותה, והוא גם מתפעל אותה ברציפות!' – אמרתי, אולם נראה היה כאילו הדברים לא הגיעו לאזניו של הפרופסור, שכן הלה, רק חזר שוב על אותם דברים שאמר ושנה: 'הלב הוא בסך הכל משאבה משוכללת!' – שב הלה והכריז בשלישית".

"הנה" – סיים רבנו – "כלאחר יד יישב הפרופסור את קושייתי על דברי הרמב"ם. באותו מעמד נוכחתי לדעת, כי יכול אדם להיות חכם מחוכם, ואפילו פרופסור, ועל אף זאת, להתעלם מהאמונה הברורה והפשוטה כל-כך! יכול אדם ללמוד בתיכון ובאוניברסיטה, לעסוק מדי יום ביומו בפלאי הבריאה, לדעת בבירור כמה קצרה יד האדם, לראות לנגד עיניו את יום המיתה תמיד, ובכל זאת – להתעלם מקיומו של הבורא ולחזור שוב ושוב כשוטה שבעולם: 'הלב הוא בסך הכל משאבה משוכללת!'…

"לפיכך, עבור פרופסור זה ושכמותו, היתה מצות עשה אשר תחייב את האדם להאמין, מבלי לדחות את ההבנה הפשוטה והמתבקשת כל-כך מאליה! מעתה, דברי הרמב"ם מתורצים ומיושבים הפלא ופלא!" – סיים רבנו…

(קטעים מתוך אורחות החיים)