פעם ביקרו בחדרו קבוצה של קציני משטרה בכירים. להפתעתם, לא קדמם רבנו בגינוני נימוס, ודיבר גלויות: "לא פעם אתם נאלצים לכפות על אחרים החלטות המנוגדות לרצון השי"ת, אין לכם מושג כמה אני מרחם עליכם שכך נגזר עליכם"

כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק (במדבר יא, יב)

אותו משפט נפלא שהשמיע הרבי ה'דבר חיים' – "אז מ'האט ליב די טאטע, האט מען ליב די קינדער" (כאשר אוהבים את האבא, אוהבים גם את בניו) – היתה אבן פינה בדרכו של רבינו באהבתו את ישראל. כי מרוב אהבתו לאביהם של ישראל, היה אוהב באופן מופלג לכל בניו. לא בכדי נמשכו יהודים מכל עדות ישראל אליו, כי חשו בלבם שהוא אוהבם באמת ומוכן לעשות הכל למענם. כאשר הוכח במאות ואלפי מקרים, שנחלץ לעזרתם של אנשים שלא היו מאנשי שלומו וכלל לא היה להם קשר עם חצרו, אלא רק מחמת שהתוודע להזדקקותם לעזרה.

העיד מרא דעובדא, יהודי חשוב מבני ברק שבתו הגיעה לפרקה והציעו לה שידוך מאחת הישיבות החסידיות, אך הוא לא מצא ידיו ורגליו ולא ידע כיצד להשיג מידע על הבחור המדובר. רגליו הוליכוהו אל רבינו, למרות שלא נמנה על חסידיו ורק הכירו מעט באקראי. מששמע רבינו את קשייו, אמר לו: "היכנס אלי בעוד יומיים ואראה, וליתר בטחון השאר לי את מספר הטלפון בביתך". למחרת התקשר רבינו בעצמו, הזדהה בשמו, ומסר לו את כל המידע אשר בירר עבורו.

אף בשנה האחרונה, בהיותו חלש ומיוסר, הוה עובדא: באחד מימי ספירת העומר ביקש יהודי נכבד מהגבאים שיניחו לו להיכנס לשאול את רבינו דבר מה. השיבו לו, כי אין רבינו יכול לקבל קהל באותו יום, אך מחמת היותו תלמיד חכם ונשוא פנים הציעו לו שימתין לרבינו בשובו מתפילת ערבית, ויציע שאלתו בקצרה. ואכן, כשיצא רבינו מבית המדרש לאחר התפילה, ניגש האיש ושאל בקצרה: "האם אוכל להיכנס אל הרבי?", וכמובן שרבינו אמר שייכנס. נכנס וישב כרבע שעה ושטח שאלה רפואית סבוכה שבמשפחתו.

תוך כדי שיחה הזכיר את שמו של אחד הרופאים המפורסמים העובד בבית החולים 'איכילוב', שעדיין לא הגיעו אליו אך שמעו כי מומחה הוא בתחום. מששמע רבינו את שם הרופא, מיד נשלחה ידו אל הטלפון ועל אתר התקשר ושוחח עם הרופא באריכות על כל צדדי העניין, ואת השיחה חתם ואמר: "אני שולח אליך יהודי פלוני ואבקשך שתטפל בו כראוי". והאיש, כאמור, אינו מאנ"ש כלל, אך בעיני רבינו הוא בנו של השי"ת ככל יהודי —

•••

כל אדם שביקש את עזרתו, או אפילו את התייחסותו, קיבלה במידה גדושה. אפילו אנשים שרוח הבריות אינה נוחה מהם והכל מדירים רגליהם מסביבתם, אצלו היו רצויים בנפש חפצה. גם אם לא מצץ מוגלת פצעים במו פיו, היו ידיו ממשמשות במורסת פצעי נפש, לנקות ולחטא, לחבוש ולהבריא, ולא היה פצע שלא היה מסוגל לטפל בו.

פעם התבטא באזני אחד המשב"קים ואמר: באים אלי, נעבעך, יהודים חוטאים ואני מקשיב להם בסבלנות ועוד עונה להם ומעודד אותם, בה בעת שרק למשמע הדברים שהם אומרים מגיע להם שישליכום מקומה רביעית בפעם אחת, ואילו אני מוריד עצמי אליהם… והוסיף וסיפר: הוה עובדא אצל דו"ז הרה"ק רבי מאיר'ל מפרימישלאן זי"ע, שנכנסה אליו אשה אחת והגישה קוויטל. הביט הרה"ק מפרימישלאן בפתקא ואמר: "וכי אין את מתביישת לתת לי קוויטל?!"… השיבה האשה בפשטות: "הרי הרבונו של עולם רואה יותר ושותק!". לאחר מכן התבטא הרה"ק מפרימישלאן, כי אשה זו נצחה אותו. בהזדמנות אחרת, לאחר שיצא ממנו אדם שהיה רחוק מתורה ומצוות, התבטא רבינו באזני המשב"ק: "האמן לי כי הרבה יותר נעים להגיד 'נשמת' במקום לשבת עם כאלו 'פעקלעך' קשים"

דוגמא אפשר למצוא גם בכל אותן פעמים שלא כבש מוסרו, אלא הוכיח וייסר, וכל זאת מתוך חמלה ורחמים על נפש יהודי שתיחלץ ממיצר. פעם הביאו עסקנים קבוצה של קציני משטרה בכירים לסיור בבתיהם של גדולי ישראל בבני ברק, ובין היתר פקדו את ביתו של רבינו.

להפתעתם, לא קידמם רבינו בגינוני נימוס גרידא, אלא דיבר גלויות: "עליכם לדעת כי הארץ שייכת לקדוש ברוך הוא, והוא זה שרוצה שתהיה משטרה שתשמור על הסדר בקרב הציבור. אני יודע שלא פעם אתם נאלצים לכפות על אחרים החלטות של בית משפט המנוגדות לרצון השי"ת, ואין לכם מושג כמה אני מרחם עליכם שכך נגזר עליכם. כי עיקר תפקידכם הוא מתוך שליחות של בורא העולם, וכל פעם שאתם נאלצים לעשות משהו שהוא בניגוד לרצונו ית', זה ממש מעורר רחמים".

הקצינים הרכינו ראשם באי נעימות, וגם העסקנים שהביאום חשו חוסר נוחות על שהביאום למקום שמרביצים בהם מוסר. ברם, לאחר מכן נשמעו הקצינים הסחים בכנות, כי חשו שרבינו מדבר מתוך אהבה אמתית וכי באמת ובתמים הוא מרחם עליהם. אם לא די בכך, לאחר תקופה פנה הבכיר שבחבורה וביקש לבוא ביחידות כדי להתייעץ בעניין אישי, כי מכוחה של שיחת התוכחה חש כבן אצל אביו.

אותה אהבת ישראל נראתה אצלו גם כשבאו להתייעץ עמו אודות אדם שכשל וסרח, ולאחר שהועמד למשפט נחבש בבית האסורים. כשחלפה תקופה ממאסרו, התדיינו העסקנים ביניהם, האם יש לנסות לפעול לשחרורו המוקדם, או שמא ראוי לו להמשיך ללמוד לקח בלתי נשכח בין כתלי הכלא. מששמע רבינו במאי עסקינן, נענה ואמר בלשון חז"ל (מכות כג.) "כיון שלקה הרי הוא כאחיך", וקבע: "הלה את המכה שלו כבר קיבל, ואילו עלינו מוטל לעזור לו לשוב לחיים".

לא זו בלבד שמסר נפשו כדי להושיע יהודים מצרותיהם, אלא שהתמסרותו היתה גם כדי להאיר במעט את חשכת קשייהם ולוּ לזמן קצר. גם כאשר ידע כי אין בכוחו לחלץ אדם ממצוקותיו, אף אז לא משך ידו והתאמץ להעניק לו 'חיי שעה', לעודדו לחזקו ולאמצו, במאור פנים ובשיחה חמה, ובלבד שיוקל עליו בהמשך משא החיים.

•••

פן נוסף של 'חיי שעה' הוקפד בהנהגותיו של רבינו עם הבריות, שלא לדחות בשורה טובה ולא להמתין עם עצה מועילה, על אחת כמה וכמה שלא להשהות מעות של צדקה שניתן להקדים את נתינתן, וכדברי רבא (ראש השנה ו.) שעל השהיית מעות צדקה עוברים ב'בל תאחר' מיד, "דהא קיימי עניים". כיוצא בזה, אם נמצאים אנשים הזקוקים לעזרתו ומייחלים להיכנס אליו, לא היה מסוגל לדחותם, אף לא ביום אחד. גם אם נאלץ בשל כך לטרוח ולהקדיש זמן, מוצדקת היתה הטירחה בעיניו אם היא תוסיף שעתיים של מרגוע לנפש האדם הנזקק לו.

נודע לו פעם על אחד מאנשי שלומו העובר רדיפות קשות במקומו, והצר לו מאד על סבלו. אותו מקורב היה רגיל בעת ההיא להגיע לבית רבינו בקביעות, וגם באותו יום אמור היה לבוא בשעות הערב. אולם כבר בצהרי היום הקדימו רבינו ושיגר ביד שליח מכתב חיזוק, למשוח צרי על פצעי הרדיפות. בשעות הערב, נכנס האיש אל הקודש פנימה ושאל: "הלא ידע רבינו שאני עתיד להגיע בערב, ואיזו דחיפות היתה במשלוח המכתב כבר בצהרים?". השיב לו רבינו בפשטות, כמי שאינו מבין כלל את שאלתו: "אם אפשר להקל על יהודי שעתיים קודם, מהיכן ההיתר להשתהות?!" —

התבטאות מופלאה נשמעה מפי קדשו, ובה הגדיר רבינו בעצמו את מהותו ותפקידו עלי אדמות. היה זה בראשית ימי הנהגתו, כאשר נסע רבינו לחוץ לארץ והצטרפו מנהלי המוסדות למסעו. הוא ישב ועבד את עבודתו בקודש – להאיר חייהם של יהודים שלא הכיר – והם הסתובבו בבתי נגידים וערכו מגבית לטובת המוסדות. בהיותם בקנדה, הגיע גביר גדול לבית האכסניה ששהה שם רבינו, והלה התבטא באזני מנהלי המוסדות כי מוכן הוא לתרום סכום עצום, אך בתנאי שרבינו יבקש זאת ממנו בעצמו. נכנסו מנהלי המוסדות – הגה"ח רבי שמואל צבי קובלסקי זצ"ל והרה"ח רבי שמואל צבי אלבוים ז"ל – ואמרו לרבינו, כי גביר פלוני מבקש להיכנס אליו וכי אמר להם מראש על נכונותו לתרום סכום גדול אם יתבקש מפי רבינו. הנהן רבינו בראשו כמסכים, אך כשיצאו השניים לקרוא לאיש, פנה רבינו אל הרה"ג רבי מנחם קליין שליט"א, שנכח בחדר, והפטיר לעברו: "הם רוצים שאבקש ממנו כסף… וכי אינם יודעים שהתפקיד שלי בעולם הוא רק לתת ולתת ולא לבקש?!"

(מתוך  'אביהם של ישראל')