"וסמך ידו על ראש העלה ונרצה לו לכפר עליו" (א, ד)
כל הענין של כפרה על ידי הקרבת קרבן דורש הסבר. הרי האדם חטא, הבהמה לא חטאה, ומדוע שהיא תשמש לו כפרה לחטאיו? איך הקרבת קרבן מכפרת על החטא?
אומר רבי ברוך דב פוברסקי: כדי שהקרבן יכפר לחוטא על חטאו, עליו 'להרגיש' את המעשה שהוא עושה. האדם רואה לנגד עיניו כיצד הבהמה נשחטת והוא אומר לעצמו: בעצם אני עצמי הייתי אמור 'להשחט' ולמות על החטא שלי. ההרגשה הזו מעוררת אותו לעשות תשובה, וזו הנקדה המכפרת על חטאו!
אם אדם מקריב את הקרבן, אך לבו אטום למעשה ההקרבה ואינו 'מרגיש' מאומה – אין ערך למעשהו ואין תועלת בהקרבת הקרבן. זו הסבה ש"זבח רשעים תועבה" (משלי כא, כז), כי אמנם הם מבצעים את הפעלה הטכנית של הקרבת הקרבן, אך הפעלה הזו אינה משפיעה עליהם במאומה. הרשעים נשארים ברשעותם ואינם משתנים לטובה.
*
מעשה באדם שבא לפסיכולוג ואמר לו: "אני זקוק לעזרתך".
"מה קרה?" שאל הפסיכולוג.
ספר האיש: "עברתי תאונת דרכים. כשהאמבולנסים הגיעו למקום הארוע, אמרו לאנשי ההצלה בציניות: אין לכם מה להתאמץ, ממילא אף אחד לא יצא מפה חי"…
אמר הפסיכולוג: "נו, הרי כעת אתה נצב מולי, בריא ושלם, משמע שנצלת מן התאונה"…
"קרה לי נס", אמר האיש. "יצאתי מהתאונה ללא פגע".
"אם כן, מה הבעיה? למה אתה זקוק לעזרתי?" תהה הפסיכולוג.
השיב האיש: "בזמן ההמתנה להגעת כחות ההצלה הייתי שרוע בתוך הרכב. הרכב היה מעוך כלו, השמשות היו מנפצות לרסיסים. באותה שעה חשבתי בלבי: הרי כל זה יכול היה לקרות לי… יכלתי להמחץ כמו הרכב המעוך… מאז המחשבות הללו טורדות את מנוחתי והן גרמו לי לטראומה רצינית. אני מרגיש שהשתניתי, נהייתי אדם אחר. בעקבות זאת התחלתי להסתכל על החיים במבט אחר. ואגלה לך משהו: אחרי הנס הגדול שקרה לי, התקרבתי לבורא עולם והתחלתי ללכת לבית הכנסת"…
"נו, ואיך זה?" התענין הפסיכולוג, "אתה חי עם זה בשלום? זה מתאים לך?"…
השיב האיש: "אני מודה ומתודה: זה לא כל כך מתאים לי"…
"מדוע?"
אמר האיש: "אני אסביר לך. בכל בקר אני פותח את תפלת שחרית באמירת פסוקי הקרבנות. אבל יש לי בעיה עם זה, אני לא מבין את כל הענין של הקרבנות. אם אדם חוטא – הוא צריך להענש, ומה פתאם הוא שוחט את הבהמה? רחמנות עליה!"…
אמר לו הפסיכולוג: "הרי ממש עכשו אתה עצמך נתת את התשובה לכך. ספרת לי שנצלת מהתאונה והיית שרוע בתוך הרכב המעוך, וחשבת לעצמך שאתה עצמך היית יכול להיות במצב הזה… גם ספרת שבעקבות המחשבה הזו התקרבת לה' והתחלת להתפלל בבית הכנסת. והרי זה בדיוק התהליך של הקרבת הקרבן: האדם אומר לעצמו: בעצם יכלתי 'להשחט' בעצמי, וההרגשה הזו מעוררת אותו להתקרב לה'".
(רבי שלמה לוינשטיין שליט"א – נאה דורש ויקרא)