הרב דוד ברוורמן
כשרצו זקני ירושלים לתאר שמחת נישואין אמיתית, היו אומרים: "מי שלא ראה את שמחת הנישואין של המקובל הגה"צ רבי משה יאיר ויינשטוק זי"ע, לא ראה שמחת חתונה מושלמת מימיו!"
היה זה לפני כמאה ושש שנים, מעט לפני שפרצה מלחמת העולם הראשונה. התורכים שלטו בארץ ישראל שלטון עריץ ואכזר. הבחור החשוב משה יאיר ויינשטוק היה ידוע כבר אז כעילוי נדיר. (במהלך חייו הוא חיבר 84 ספרים בכל מקצועות התורה). עם הגיעו לפרקו, הוא בא בקשרי שידוכין עם כלתו הצדקנית דבורה.
בינתיים פרצה המלחמה העולמית. בירושלים הוכרז על גיוס כללי. כולם ידעו שהמגויסים למלחמה לא ישובו לעולם. בחורי ירושלים הסתתרו בגגות ובמרתפים. וברחו, בחרדה גדולה, ממקום למקום. החיילים הטורקים היו עוברים מבית לבית, מחדר לחדר, ומחפשים אחריהם. סכנה נוראה ריחפה מעל ראשם, גזר דין מוות הושת על מי שהעז להשתמט. למרבה הצער היו שמצאו את מותם על הגרדום הי"ד. במשך כארבע שנים תמימות חי החתן משה יאיר על גגותיה של ירושלים, ולמד בהתמדה עצומה בתנאי רעב בלתי נתפסים.
המלחמה הסתיימה ב"ה בשנת תרע"ח, ועמה בא הסוף לשלטון התורכי האכזר. בחורי ירושלים יכלו סוף סוף לצאת מ'החורים ומהסדקים'. במהלך המלחמה נפטרו הוריה של הכלה. כארבע שנים תמימות היא ציפתה ליום כלולותיה, וכארבע שנים תמימות בכלל לא התקיימה חתונה בירושלים, וזו היתה החתונה הראשונה.
בערב חג הסוכות, בסוכה הגדולה של בית כנסת 'פרושים' בבתי ורשה, התכנסו כל בני הישוב הישן בהתרגשות אדירה לחגוג יחד את השמחה. כולם חשו כמחותנים ובני משפחה. בסיום החופה הם פרצו בספונטניות בריקוד ענק של אושר. מעגלים, מעגלים, שלא פסקו עד לשעות הקטנות של הלילה, כשדמעות השמחה, דמעות הפחד החרדה, ודמעות התקווה והתפילה, נמהלו יחד לשמחה אחת גדולה (שמעתי מנכדו, בן דודי, הגר"מ ויינשטוק שליט"א).
*
ימים קשים עוברים עלינו. כל מי שלב יהודי פועם בתוכו, נשבר למשמע האסונות הפוקדים את העולם בכלל ואת העם היהודי בפרט. חיים מסתיימים בפתע פתאום. לוויות קטנות וזעירות של יהודים צדיקים המופלגים בתורה ובגמילות חסדים, יוצאות כבסרט נע רח"ל. יהודים רבים שוכבים מונשמים במצבים קשים בדרגות שונות, לרפו"ש בתושח"י. המספרים הקשים והמזעזעים עלו מיום ליום רח"ל. איש אינו יודע מה ילד יום, ואפילו שעה.
החיים היהודים שלנו השתנו והתהפכו מן הקצה לקצה. תחושה המזכירה את תקופת חורבן בית מקדשנו. דרגת הקושי מטפסת ועולה. בתחילה עוד הותר ללמוד ולהתפלל בציבור מצומצם, אך בהמשך, בתי חיינו – הישיבות, תלמודי התורה, בתי המדרשות ובתי הכנסיות נסגרו על מנעול ובריח בזה אחר זה. מקומות שעשרות שנים פעלו 24 שעות כל ימות השנה ננעלו בדמעות. שריד בית מקדשנו – הכותל המערבי, קבר רחל ומערת המכפלה, סגורים ונעולים.
נחמה פורתא מצאנו כשהתכנסנו למניין מצומצם מחוץ לבית כנסת כנזופים, כפי שמשלו חז"ל בסוכה: "משלו משל למה הדבר דומה, לעבד שבא למזוג כוס לרבו, ושפך לו קיתון על פניו"… אך גם זה נאסר עלינו. עברנו להתפלל במניינים מאולתרים בחצרות הבניינים, אך גם זה לצערנו נאסר. וכעת אין תפילה בציבור, אין חזרת הש"ץ, אין קדיש, אין ברכו, אין קדושה, אין ברכת כהנים, אין קריאת התורה, ואין טהרת המקווה לשבת קודש.
"שעריך שוממים מבלי באי מועד". קולות שירת התורה בבתי המדרש הושתקו, ספסלי בית המדרש בוכים. הסטנדרים זועקים יתמות. הלב היהודי רוטט בכאב עצור ורוצה לזעוק: "ריבונו של עולם, עד מתי?!" מבקשים אנו בתפילה: "אמן יהא שמה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא".
ערב חג הפסח תש"פ, מתעוררת לה השאלה הגדולה, כיצד ניתן להגיע כך אל חג המצות? כיצד ניתן לקיים את מצוות היום "ושמחת בחגך"?! על איזה כפתור לוחצים כדי לעבור אל מצב "שמחה" כשרחובות היהודים שוממים?! אין ניחוחות ססגוניים המאפיינים את החג, אין את חלוקות "קמחא דפסחא" ברחובה של עיר, אין את דודי "הגעלת כלים", לא נזכה לזרוק את החמץ בידינו אל האש של "שריפת החמץ", ואפילו לא נראה ונריח את העשן האופייני…
רק המחשבה להגיע לחג ללא טהרת המקווה… איך ייראו תפילות החג בבית? ההלל היחיד שאומרים בליל יו"ט נאמר בבית? ביחידות? ללא קריאת התורה של יו"ט, יזכור, ברכת הכוהנים של יו"ט, מוסף? אין חשק אפילו ללבוש את בגדי החג – בבית… כיצד נשב בלילה הקדוש והנשגב של השנה – "ליל הסדר", בשמחה ובטוב לבב?
*
את התשובה לתמיהות אלו נמצא, כן, דווקא בחג הפסח! בשולחן ליל הסדר, ובהגדה של פסח.
כשנתבונן במאפיינים של שולחן הסדר נגלה שכולו מלא בניגודים. מחד נפסק בהלכה שצריך לפאר את השולחן בכלים הכי נאים ומפוארים שבבית, ואם אין כלים, שואלים מהשכנים. כמו כן אנו מצווים לשבת ב"הסבה" כבני מלכים. אך כשמביטים על המאפיינים עצמם אנו מגלים מציאות הפוכה:
א. המצות המסמלות מחד את העבדות, כפי הנאמר בהגדה "הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים", וכפי שמבארים המפרשים שפרעה האכיל את בני ישראל לאורך שנות העבדות דווקא במצות כי העיכול שלהם איטי, וכן היהודים עצמם אכלו דווקא מצות כי אפייתן מהירה, והם היו במצב מתמיד של "קוצר רוח ועבודה קשה". ומאידך, המצות מסמלות את שיא החירות. בני ישראל יצאו ממצרים כשבצקם על שכמם ולא הספיק להחמיץ.
ב. המרור, מחד הוא המסמל את מרירות העבודה שהיתה במצרים, ומאידך מטבילין את המרור בחרוסת המתוקה
ג. החרוסת, המסמלת מחד את הטיט שעבדו בני ישראל בחומר ובלבנים, ומאידך היא כה מתוקה…
ד. ארבע הכוסות מסמלות את "ד' לשונות הגאולה", ומאידך יש עניין שהיין יהיה בצבע אדום לזכר דם התינוקות היהודים שרחץ בהם פרעה הרשע.
ה. הביצה הצלויה שבקערה מסמלת את קרבן חגיגה שהיו אוכלים יחד עם קרבן פסח, ומאידך ביצה היא מאכל אבלים.
ו. ועיקר העיקרים זו ההגדה עצמה, המתארת את הסבל שעברו בני ישראל, יחד עם שאר הקשיים שעברו אבותינו הקדושים במהלך חייהם.
יש להבין את פשר הניגודים.
נראה לומר שהתשובה נמצאת בדברי דוד המלך ע"ה בשיר המעלות, המתאר את הציפייה ל"שיבת ציון": "הזורעים בדמעה ברנה יקצורו". דוד המלך מלמדנו את הקו המחבר בין הדמעות לרינה. דמעות של עמל ויזע, ודמעות דאגה וחשש, הן אלו שיִצרו את השמחה. הא בהא תליא – האחד תלוי בשני. כי רק מי שחווה את כל התהליך, הוא אשר ישמח שמחה אמיתית בסיומו הטוב.
רק אנו בארץ ישראל שחווינו את היובש והבצורת, נשמח באמת בכנרת המתמלאת ועולה בימים אלו בחסדי שמים. זר שיביט על ימה זו, יראה עוד ימה נאה, אך אנו שהבטנו בעיניים כלות למראה המים הנסוגים והולכים, ושפתאום החורף כה גשום ומבורך, בו עלתה הכינרת בכמעט שלושה מטרים! וזאת באקלים הים תיכוני, פורצת אצלנו השמחה וההודיה להשי"ת על השפע.
הכלל הוא: "החסר יוצר את המילוי". רק הרַעֵב יודע להעריך את השובע. החַסר את המילוי, והחולה את הבריאות. כדי לשמוח בשמחת הגאולה, עלינו לחוות את סבל הגלות! זו הסיבה ששולחן הסדר מלא בניגודים. ליל הסדר נבנה ע"י חז"ל בצורה של המעבר מסבל הגלות והעבדות אל אורה של הגאולה. רק מי שחש לפחות בדמיונו את קשיי העבד היחיד בסבל השעבוד, יכול להעפיל לשמחה שביציאה ממצרים.
לדוגמא, ב'יחץ' חוצים את המצה לשנים, כי דרכו של עני לחצות את פתו לשנים. ומדוע? כי הוא חווה מניסיונו ימים של רעב, ומזה הוא למד שלא אוכלים את מה שיש באותו רגע, חושבים גם על המחר. נתבונן רגע: עני זה מעולם לא חווה את ההנאה הבסיסית של השובע! הוא חש תמיד את הפחד והחשש של "מה יהיה מחר". היהודי שהיה עבד במצרים לא טעם שביעה מימיו, וכן לא טעם מעולם טעם של לחם רך. זו נקודה קטנה לנסות להרגיש את שמחת הגאולה.
חז"ל ציוונו: "חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". הדרך לראות זאת היא ע"י המחשה והמחזה בדמיון בקשיי העבדות במצרים, כל אחד ממבטו שלו. כך הוא יכול לחוש את שמחת היציאה לחירות.
יתכן שתקופה זו מתרחשת דווקא בסמוך לחג הפסח, כדי שנחוש עד כמה שפע החירות שהרעיף עלינו הקב"ה אינו מובן מאליו.
*
בסיומה של תפילת ערבית האחרונה שקיימנו במניין בחצר הבניין, יצאנו לרחוב כדי לברך את ברכת הלבנה, וכנהוג מסיימים בריקוד בשירת ההודיה להקב"ה "טובים מאורות שברא אלוקינו". והנה, הידיים אינסטינקטיבית נשלחו האחת לשניה, אך לצערנו נזכרנו מיד במה שאמרנו כעת: "ואיני יכול לנגוע בך"… הרהרתי לעצמי: ריקוד כה חביב ושגרתי מידי חודש, פתאום גם בשבילו צריכים זכויות…
ייתכן שאת החג נחגוג בתנאים שונים וחריגים ממה שהורגלנו עד כה. אין לנו שליטה על הנגיף. עלינו לציית להוראות ככתבן וכלשונן. אך שליטה על "מצב הרוח" ניתנה לנו לחלוטין. עלינו לקבל בהכנעה את המצב שזה רצונו יתברך. כאן אנו 'נבחנים', האם נדע להעצים את ה'יש' ולהודות עליו, או להתלונן על ה'אין'.
אין זה מן החכמה להיות בשמחה ובטוב לבב כאשר אנו נמצאים בתנאים האופטימליים. שהרי מהו ההבדל המהותי שבין עבדות לחירות? חירות במובן העמוק שלה, זו הבנה שאנו שולטים על תכונות נפשנו ושום דבר חיצוני לא ישפיע עלינו. היכן שלא נהיה, יש לנו את הקב"ה השומר עלינו ואוהבנו. או אז "נגילה ונשמחה בו". היכן שלא נהיה יש לנו את התורה הקדושה. אז – "נשמח ונעלוז בדברי תורתך".
יש כאן עניין של החלטה: אנו מחליטים לקבל את הכל מאת ה' יתברך ולשמוח במה שיש. כי שמחה לא תלויה בתנאים! כי אם בהרגשה פנימית של "עבדו את ה' בשמחה" ללא תנאים. כמו שאנחנו, היכן שאנו.
בעז"ה נזכה שהתקופה הזו תעבור במהירות, הנגיף ייעלם והחולים יבריאו. עלינו לצאת מן הבידוד אנשים חדשים. עם מבט של הודיה על כל מה שהיה נראה עד כה מובן מאליו. נרשום לעצמנו כמה דברים נלקחו או נאסרו עלינו עד כה, כדי להודות מעומק הלב לבורא עולם על שקיבלנו אותם חזרה.
השנה במיוחד עלינו לא להסתפק בחזרה לשגרה, אלא לבקש, לדרוש, להתחנן, לזכות לאכול מהזבחים ומהפסחים ברוב עם ובהדרת מלך, "עומדים צפופים ומשתחווים רווחים"… בבית מקדשנו. בביאת משיח צדקנו במהרה אמן.
(מתוך 'היא שיחתי')
