הקב"ה מדבר עם משה בתוך הסנה ומצוה עליו לשוב למצרים ולגאול את ישראל. הוא אומר לו: "ועתה לכה ואשלחך אל פרעה והוצא את עמי… ממצרים" (לעיל ג, י), וממשיך ומפרט לו מה יאמר לפרעה ולישראל, ואיך יתפתחו הדברים, עד שבסופו של דבר: "ואחרי כן ישלח אתכם" (שם, כ), ולא עוד, אלא ש"ונתתי את חן העם הזה בעיני מצרים… ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה כלי כסף וכלי זהב… ונצלתם את מצרים" (שם, כא-כב).
מה עונה משה לקב"ה?
"ויען משה ויאמר והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי". משה רבינו לא שיער השערות חסרות בסיס. הוא לא היה מנותק מהמציאות, אלא הכיר את ישראל, ידע היטב את הלך רוחם, וסבר שכאשר יגיע אליהם עם בשורת הגאולה – לא יאמינו לו.
ואמרו חז"ל (שבת צז ע"א), שהקב"ה אמר למשה דבר נורא: "הן מאמינים בני מאמינים, ואתה אין סופך להאמין, שנאמר: 'יען לא האמנתם בי".
אתה, שאמרת על ישראל שלא יאמינו – יקרא עליך שלא האמנת. באותה מטבע שאמר משה על ישראל: "והן לא יאמינו לי", ענה לו הקב"ה בענין מי מריבה: "יען לא האמנתם בי להקדישני" (במדבר כ, יב).
האמונה בה' צרובה בלבות ישראל
למדנו מכאן יסוד גדול:
משה רבינו מסתכל על ישראל, ורואה אותם עובדי עבודה זרה וכישופים, רחוקים מכל דת ודין, ורחוקים מאמונה ומבטחון, ולכן סבר שלא יאמינו לו.
אבל לא כן הוא! ישראל מאמינים בני מאמינים: "ויאמן העם וישמעו כי פקד ה' את בני ישראל" (ד, לא) – כלם האמינו!
פוגשים לפעמים אחים תועים, שלכאורה אין בהם אמונה, והתחושה היא שחבל על הזמן, הם לא יתחברו לאמונה ולתורה – אבל זו טעות!
אנו חייבים לייסד בעצמנו את הידיעה שהאמונה בקב"ה צרובה בלבות ישראל, ואין יהודי שמנותק ממנה לחלוטין. גם אם אנו רואים יהודים שכעת הם רחוקים משמירת תורה ומצוות, מכל מקום, לאחר שמדברים איתם ומסירים את השכבות האוטמות את ליבם – הם הופכים לשלהבת של קדושה וטהרה!
ויאמן העם! ישראל מאמינים בני מאמינים!
לפעמים אנו רוצים ליזם פעולות להפצת התורה ולחיזוק קיום המצוות, להרבות מעשים טובים בעם ישראל, ולקרב לבבותיהם של יהודים לאביהם שבשמים, ואז עולות בנו מחשבות שלא תהיה תועלת בכך, שהכל ילך לאיבוד, שחבל על הזמן והמשאבים, ושחלילה, אין עם מי לדבר.
אך המחשבות המחלישות הללו אינן נכונות כלל. ישראל מאמינים בני מאמינים הם; האמונה הצרופה טמונה בלבבות פנימה, ועלינו רק לעורר אותה. עלינו לעשות כל שביכולתנו וה' יתברך ישלח עזרנו מקודש, ויראה לנו שגם דברים שנראה כי לא יתכן שיתקיימו, יהיו!
סימן מובהק לשעת השיא
הרופא הירושלמי רבי משה וולך ז"ל היה ירא שמים גדול. הוא עסק למחייתו ברפואה, אך התעשר עושר גדול דווקא מירושות שקיבל. בעת שהיו האמצעים בידיו, החליט לעלות לארץ ישראל כדי לסייע ליהודים שהתגוררו בה במסירות נפש גדולה.
באותה עת פעל בירושלים, בעיר העתיקה, רק בית חולים אחד קטן, שנקרא "משגב לדך". כיון שבית החולים הזה לא יכול היה לתת מענה לצרכים המרובים, החליט ד"ר וולך להקים בית חולים חדש וגדול, ולהעמיד שם רופאים ואחיות שיעשו כל שביכולתם לתת ליהודי ארץ ישראל את הטיפול הטוב ביותר שבנמצא. ד"ר וולך קרא לבית החולים שלו "שערי צדק", על פי הפסוק בתהילים (קיח, יט), "פתחו לי שערי צדק אבא בם אודה י-ה".
עד אותה תקופה היו כל היהודים הדרים בירושלים יראי שמים ועובדי ה'. למרבה הצער, באותה תקופה החלה עונת החלוצים והחלוצות, שהיו מחללי שבת ואוכלי טריפות. חלק מהם שכרו דירות בירושלים, והתגוררו בה.
יום אחד הגיעה שעתה של אחת החלוצות ללדת, והיא פנתה לבית החולים "שערי צדק". דוקטור וולך קיבל אותה במאור פנים, והציג בפניה את סדרת השאלות הנצרכות להכרת מצבה. לאחר מכן נתן לה הרופא סידור תפלה, והציע לה שתתפלל כמה תפילות לפני הלידה.
התרעמה החלוצה ואמרה: "אני לא מאמינה בדברים האלה".
"אבל את יהודיה, לא?" שאל ד"ר וולך.
"ודאי, אני יהודיה! אני יהודיה יותר מכל היהודיות", כך היא הצהירה בגאון.
"אם כן, במה את כן מאמינה?".
"אני מאמינה בטבע", היא ענתה.
"וכשאת צריכה עזר וסיוע – למי את פונה?".
"אני מבקשת מהטבע שיעזור לי", אמרה בהתרסה.
"בסדר", השיב ד"ר וולך בנחת, "את יכולה להכנס עכשיו לחדר לידה".
נגש הד"ר לאחיות, והורה להן להשאיר אותה לבדה בחדר, ולא להכנס אליה, עד שיורה להן להכנס ולהגיש לה עזרה.
לאחר זמן מה תקפו את האשה צירי לידה, והיא התחילה לצעוק: "איי, איי, הטבע תעזור לי!".
האחיות חפצו להכנס ולעזור לה, אך ד"ר וולך עצר אותן, ולא הניח להן ללכת.
"הטבע, תעזור לי!!" צעקה שוב האשה, וקולה הלך והתגבר.
שוב קמו האחיות ורצו ללכת לטפל בה, אך ד"ר וולך אמר: "אני אתן לכן את האות אימתי ללכת ולטפל בה".
צירי הלידה גברו ותכפו, ופתאם צעקה האשה: "אלוקים, עזר לי!".
מיד הורה דוקטור וולך לאחיות למהר ולטפל בה, ואמר: "רק עכשיו אלו צירי לידה אמיתיים. כל זמן שצעקה: 'הטבע תעזור לי', ידעתי שלא הגיעה עדיין שעת השיא, וכשתגיע שעתה ללדת, ללא ספק היא תצעק 'אלוקים, עזור לי…'".
יהודי אינו יכול לברוח מכך. ישראל מאמינים בני מאמינים!
בתוך תוכו – הוא מאמין
יכול אדם להגיד לך – אני מאמין בטבע, ולא מאמין כלל בהשגחת ה' או במציאותו חלילה, אך בתוך תוכו הוא מאמין.
דבר זה למדתי מנסיון רב שנים. פעמים רבות מספור ישבתי עם אנשים רבים שהצהירו כי אינם מאמינים, שוחחתי איתם באריכות, שאלתי אותם כל מיני שאלות וחפרתי עמוק עמוק בליבם, ולבסוף גיליתי שאין יהודי שאין בו את שורש האמונה.
לעתים, לאחר כמה דקות, בן שיחי כבר שוכח שבתחילת השיחה הוא אמר שאינו מאמין, ולפעמים, במהלך השיחה אנו נוכחים לדעת כי הוא המאמין הגדול ביותר. הוא אומר על עצמו שהוא כופר בהכל, אך איזה מאמין גדול הוא!
כך הוא הדבר אצל כל יהודי: גם אם יש אבק שמכסה, תרבויות הגויים, "ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם" (תהלים קו, לה) – כל אלו הם רק כיסוי על האמונה הצרופה בבורא העולמים, אבל בתוך כל יהודי יש את האמונה, ובסופו של דבר הוא גם מגיע אליה.
יהודי כופר? אין מציאות כזאת!
שמעתי בעבר מהדרשן המופלג רבי שבתי יודלביץ זצ"ל, שסיפר על יהודי כופר ברוסיה הקפואה, שיצא לשדה ולקח עמו ספר תורה של אחד הסבים שלו, והיה קורע אותו לעיני כולם, כדי להוכיח שאינו מאמין.
לפתע עבר שם טרקטור, ובחוסר שימת לב עלה על רגלו של אותו יהודי מנוכר.
צעק הכופר בקול גדול: "אלוקים, תעזור לי! שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד!".
ביד אחת הוא קורע את ספר התורה כדי להוכיח שאינו מאמין בהשם ובתורתו, רח"ל, ואת ידו השניה הוא מניף בזעקת שמע ישראל…
כשמגיע הדבר לעצמות, אפילו כופרים גמורים נעשים למאמינים גדולים…
נסיים בסיפור נוסף המגלה את ניצוץ האמונה הטמון גם ביהודי הרחוק ביותר:
היה זה לפני שנים ארוכות. חבר כנסת מאחת המפלגות שחרתה על דגלה להילחם נגד הדת, והיה רחוק מאד משמירת תורה ומצוות, חלה במחלה קשה והרופאים אמרו נואש לחייו. ברגעים קשים אלו, כשחרב חדה מונחת הייתה על צווארו, פנה החולה לאחד מקרובי משפחתו, וביקש שיחפש לו רב שאולי יעשה לו איזה תיקון…
"מה לך ולתיקונים?" שאל אותו קרוב משפחתו, "וכי אתה מאמין בזה?"
"תראה, סוף סוף זה יכול לעזור. הרי זה ה' שעושה את הכל", השיב אותו חבר כנסת.
אה, אבל כל ימיך הצהרת שאתה כופר?!
אין מציאות כזאת! ישראל מאמינים בני מאמינים!
(מתוך הספר 'משכני אחריך, שמות)