"ויתרוצצו הבנים בקרבה"
רבקה אמנו סבלה. הבנים התרוצצו בקרבה. כשהייתה עוברת על פתח בית מדרש היה יעקב מפרכס לצאת, על פתח בית עבודה זרה פרכס עשו. אמרה: "אם כן, למה זה אנכי", הלכה לבית מדרשו של שם. מה בקשה? ברכה. שהייסורים יפסקו. ומה הייתה תשובתו: "שני גויים בבטנך", הם מתגוששים והצער ימשך, ומה הועילה בפנייתה?
הועילה, ונרגעה! שבתחילה נבהלה ונבעתה: מה זה, איזו אישיות זו, שמפרכסת לצאת לבית כנסת מחד, ולבית עבודה זרה במקביל, איזה יצור כלאיים יוולד כאן? מששמעה שאלו שניים, זה לכאן וזה לשם – נרגעה. ובלבד שלא יהיה פשרן!
אחאב העביד לעבודה זרה, ואליהו קינא לשם ה'. גזר שלוש שנות בצורת, ולבסוף כינס את כל העם במורדות הכרמל. לפני מבחן האש שירדה מן השמים, נשא דבריו: "עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים. אם ה' הוא האלוקים, לכו אחריו. ואם הבעל, לכו אחריו!" (מלכים א יח, כא) –
רק אל תחיו חיי פשרה!
בתלמוד הירושלמי (ברכות פ"ה ה"ב) אמרו, שקבעו ההבדלה בתפילה בברכת "אתה חונן לאדם דעת", כי "אם אין דעת, הבדלה מנין?". וקשה, מילא הבדלה בין קודש לחול, צריכה דעת. בין ישראל לעמים, מחייבת דעת, אבל בין אור לחושך, איזו דעת נצרכת. כל חרק מבדיל בין אור לחושך!
נו, אימרו אתם. מה התשובה, מה הפשט?
התשובה, שיש כאן טעות יסודית בהבנת ההבדלות –
הדעת אינה נצרכת כדי להבין מה אור ומה חושך, מה קודש ומה חול, מי ישראל ומי העמים. לא לכך הכוונה –
הכוונה היא שיש צורך בדעת כדי לבצע את ההפרדה בפועל. שלא לערב בין הקודש לחול, שלא לערב בין האור לחושך, לשמור על הגבולות שבין ישראל לעמים! שלא כאותם שבקשו לערב את התחומים ולטשטש את ההבדלים, להרכיב כלאיים ולהנהיג בכלאיים!
עליהם, נשא הגאון רבי חיים מבריסק זצ"ל את משלו –
מעשה ביהודי חם, יהודי טוב, איש תם וישר, ירא אלוקים וסר מרע, שלא הייתה לו אלא סכין אחת. מזלגות הרבה, כפות וכפיות, וסכין – אחת. מה יעשה, ונצרך הוא לסכין הן לבשר והן למוצרי חלב? לפרוס אומצה בסעודה בשרית, ולמרוח חמאה בחלבית… החליט להקצות צד זה של הסכין לבשר, וצד זה לחלב. כך בא הכל על מקומו בשלום, עד שלא הבין מדוע לא יאמצו הכל את הרעיון, מדוע יש צורך בסכינים נפרדים?
ולא הבין, שאם חצי בשר וחצי חלב, הרי זו טרפה גמורה…
כך, החושבים לערב בין קודש לחול, בין אור לחושך ובין ישראל לעמים. ולא לערב ממש, אלא לחנך לשני צדדים, כך וכך אחוזים קודש וכך וכך אחוזים חול, ויוצרים מאה אחוזי טריפה…
וסיפר לי מרן ה"חזון איש" זצ"ל, שהגיעה משלחת מפרנקפורט שבגרמניה אל רבן של ישראל, הגאון רבי חיים עוזר זצ"ל, שימליץ להם על רב לעדתם, אבל הוסיפו שעל הרב להשתלם גם בלימודים כלליים, ולשאת תואר 'דוקטור' בצמוד לתואר הרבנות.
אמר להם רבי חיים עוזר: "כשהדוקטור עומד ליד הרב, סימן שהרב חולה"…
***
כדי לקדשנו במצוות, היה צורך לרוממנו מכל לשון. וכפי שנאמר: "אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלוקים והייתם קדושים כי קדוש אני" (ויקרא יא, מה). ופירש רש"י, שכדי לקדשנו במצוות היה צורך להעלותינו ולרוממנו ביציאת מצרים.
ומדוע –
הדבר יובן במשל: בגמרא (שבת קכח ע"א) מבואר, שבת היענה אוכלת זכוכיות, ובמדרש (בראשית רבה לא, יד) אמרו, שנח הכניס לתיבה זכוכיות עבור בת היענה.
יראה אדם את בת היענה גורסת זכוכיות ובולעת ברוב הנאה, ויחשוב: אח, מי יודע איזה מעדן זה. ירצה לנסות –
מה אתם אומרים? שזה יקרע לו את בני המעיים?! הם לא יגיעו לשם… קודם ישבור את השיניים, ויפצע את הלשון והחך, ואחר כך ינקב את הושט. המעיים יישארו שלימות…
אבל היען אכל?!
שעל כן יען הוא, ואתה אדם!…
הגויים יאכלו מה שיאכלו, יסתאבו במה שיסתאבו, ויתכן שלא יושפעו. אבל אנו, מרוממים. עדינים. נפשות אחרות, מידות אחרות. אנו, "מאכלנו" מצוות!
התקשר אלי מדען, אמר שרצונו להתווכח. שאלתיו: "באיזה שטח אתה מתמחה?" אמר לי: "במדע פלוני".
אמרתי: "אם אביע רצוני להתווכח עמך בשטח זה, מה תאמר?"
אמר: "זה לא רציני".
"למה?"
"כי אתה חסר מושגים בסיסיים".
מחיתי: "למה אתה אומר כך? אמנה לך ברגע זה חמישה מושגים ממקצועך".
צחק: "זה לא מדע, זה דקלום. אינך יודע מה פשר המושגים הללו לאשורם, מה ההוכחות ומה ההשלכות. אינך בר ויכוח בשטח זה".
"אמת", אמרתי, "אני מסכים אתך! אבל תבין, שבאותה מידה אינך בר ויכוח ביהדות. זה השטח שלנו, ואתה תלוש בו!"
התקומם: "למה אתה אומר כך, יש לנו מושגים!"
אמרתי: "חגים, לדוגמה?"
אמר: "חגים, לדוגמה!"
אמרתי: "ומה מושגיך, שבפורים מתחפשים, ובחנוכה אוכלים סופגניות? בפסח גונבים את האפיקומן ובשבת זורקים אבנים? תבין שזה לא רציני. שב ותלמד שנתיים שלוש, ונתווכח"…
***
רוממות זו, מה היא? סיפור מצינו, בספר: 'בן המלך והנזיר'. נזיר מצא את בן המלך מתמכר להנאות ירודות, פחותות, שאינן לפי כבודו ומעמדו. נשא באזניו את משלו –
מעשה בנשר, מלך העופות, שחש בולמוס רעב. גם המלך יצור חי, וזקוק למאכל. ראה מצבור אשפה ובו שיירי מזון למכביר. ירד, והחל לנקר בתאוותנות.
גם התרנגול רעב, וגם הוא הידס לערמת האשפה. פגש בה במלכו, וחלף בו הרהור: גם המלך כמוני, גם הוא רעב ומנקר. ומה ההבדל בינינו?
והאמת, לנשר לא היה נעים לנקר כך לעיני נתיניו. כיון שהשביע רעבונו הראשוני – פרש כנפיים ודאה לגג הבית הסמוך, להמתין שהתרנגול יסיים סעודתו ויעזוב את המקום, ואז ישוב ויאכל כאוות נפשו.
אבל התרנגול ראה שהמלך התמקם על שיפוע הגג, וכבר החשיב עצמו כמשנהו, אם לא כשותפו. פסק גם הוא מאכילתו ועלה אל הגג, התיישב לצדו.
לא לכך התכוון הנשר. מיד פרש כנפיו הענקיות ונסק למרום. גבוה, גבוה, גבוה –
והתרנגול פשט צווארו ואימץ ראייתו, עקב אחר הנשר שהעפיל לגבהים, והבין: "אכן, הוא המלך!"
וגם אם זקוק הוא לאוכל כמוני, לא משום כך שווי ערך אנו…
אנו אוכלים והגויים אוכלים, אנו ישנים והגויים ישנים –
אך מה השוואה? הם, מקומם באשפה ועיסוקם בניקורה –
ואנו, נוסקים לגבהים בתורה ובמצוות ובעבודת ה'!
(מתוך 'והגדת' – הגדה של פסח)