הרב ישראל ליוש
ביום י"ב בניסן חל היא"צ של הגאון רבי שמשון דוד פינקוס זצ"ל, רב הקהילה החרדית באופקים.
רבי שמשון נולד בכ"ז באב תש"ד, בארצות הברית. בצעירותו למד בישיבת 'בית התלמוד' בניו יורק, אצל הגאון רבי אריה לייב מאלין זצ"ל. ולאחמ"כ עלה לארץ ישראל ולמד בישיבת 'בריסק', אצל הגאון רבי יושע בער סולובייצ'יק זצ"ל.
נישא למרת חיה מינדל, בתו של הגאון רבי מרדכי מן זצ"ל. בתחילה התגורר בבני ברק, ולאחמ"כ עבר לגור באופקים וכיהן שם כרב הקהילה החרדית.
חיבר בחייו ספר 'תפארת תורה' עה"ת ו'שערים בתפילה' על תפילה, אך עיקר תורתו ודרשותיו התפרסמו אחר פטירתו בספרים רבים.
בשנת תשס"א נהרג יחד עם רעייתו ובתו בתאונת דרכים, ונטמן בהר המנוחות בירושלים.
***
סמיכות השבת לחג הפסח, וכינויה של השבת כ'שבת הגדול', מבקשים להביא את דברי הגאון רבי שמשון פינקוס זצ"ל על מהותה של השבת וייחודיותה לעומת מועדי ישראל.
'פסח' הוא 'זמן חרותנו', 'שבועות' הוא 'זמן מתן תורתנו', 'סוכות' הוא 'זמן שמחתנו', ומהי ה'שבת'…? זוהי אכן זמן לשביתה ולמנוחה, אבל היא לא נקראת 'זמן מנוחתנו'.
משום ש'שבת' הוא היום של הקב"ה. בששת ימי המעשה העולם עובד, והאדם לעמל יולד, בשבת הכל שובת, העולם עוצר מלכת, והבריאה כולה מכריזה 'קודשא בריך הוא'…
לכן, יש הבדל בין המועדים לשבת, בדרכי קניינם והשגת קדושתם. קנייני המועדים נקנים ע"י קיום המצוות והמנהגים שבהם: בפסח נאכל מצה ומרור, כרפס וחרוסת. בסוכות נשב בסוכה וניטול ארבעת המינים. בשבועות נלמד כל הלילה. לעומתם את השבת נקנה ע"י שביתה, ע"י אי עשיה…
זאת משום שבכל המועדים עלינו לעורר מצדנו את הקדושה, ע"י קיום המצוות והמנהגים, אבל שבת היא קדושת הקב"ה בכבוד ובעצמו. אף אם נרצה, לא נוכל לפעול בה מצדנו כלום. כל קניינה הוא ע"י מתנה מהקב"ה, כפי שהגדירו חז"ל את השבת 'מתנה טובה יש לי בבית גנזי…'. כל מה שעלינו לעשות הוא לרצות ולשאוף לקבל את המתנה הטובה הזו. לכן בשבת, לעומת המועדים, יש מצוה מיוחדת של הכנה לשבת, 'והיה ביום השישי והכינו את אשר יביאו', כי מחד, פעולת האדם אינה מספיקה כדי לזכות בקדושת השבת. אך מאידך, די בשאיפה להתקדש בקדושתה כדי לקנות את קנינה. ומי שטורח בהכנות לשבת, הרי הוא שואף לקדושתה, וממילא זוכה בטהרתה.
גם זמירות השבת והמועדים חלוקים. בחגים נשיר מעניינם, בפסח נזמר על הניסים שעשה עמנו ה', 'והיא שעמדה לאבותינו ולנו…'. בסוכות נשיר על השמחה, 'ושמחת בחגך…', ובשבת נזמר ליום השבת, 'יום זה מכובד מכל ימים' , 'שבת היום לה", נעסוק ביום עצמו ובקדושתו, זה כל מהות השבת, יום של הקב"ה…
ענין זה גם מתבטא באיסור לדבר דיבור חול בשבת, 'ודבר דבר – שלא יהא דיבורך בשבת כדיבורך בחול', כי היום עצמו הוא קדוש, היום של הקב"ה, וע"י שמקדשים אותו, זוכים במתנת קדושתו.
***
לסופר הטוב ביותר, יקשה מאוד לתאר את הרגשתו של הגאון רבי שמשון פינקוס זצ"ל לקראת 'שבת קודש'. הדבר בא לידי ביטוי בהכנות לשבת, הוא כה הזדרז לקיימן, עד שהיה נוטל עמו את הפתילות של נרות שבת לבית הכנסת, כשהלך להתפלל תפילת שחרית ביום שישי, ומיד בתום התפילה, החל להתעסק בהכנתן לכבוד שבת קודש. כך הצליח להקדים ככל האפשר את ההכנות לשבת קודש…
הקפיד מאוד שיום שישי כולו יהיה מוקדש להכנות לשבת קודש. פעם בערב שבת בתחילת חודש ניסן,, סיימו בביתו להכין את צרכי השבת, התבשילים כבר היו מבושלים, והשולחן ערוך, עתה פנו בני הבית לעסוק בהכנות לקראת חג הפסח המתקרב.
כששמע על כך ר' שמשון, לא היה שבע רצון מכך ואמר: "בערב שבת לא עושים דבר שאינו נוגע להכנות לשבת, אפילו לא לכבוד פסח… בערב שבת רק מתכוננים לשבת…"
***
גם שבת הגדול, בבית הרב פינקוס, לא היה שונה מכל שבת, כיבדו את השבת בכבוד הראוי ולא חסכו אף קוצו של יוד מכבודו.
המאכלים היו רגילים כבכל שבת, "השבת לא צריכה לסבול מסמיכותה לחג המצות…!" – היה אומר הרב. ואף הקפידו לאכול אותם בכלי זכוכית, ולא הקלו על עצמם באכילה בכלים חד פעמיים, "זהו לא כבוד שבת…!" – אמר.
שנה אחת חל שבת הגדול בי"א בניסן, ובערב שבת פגשה הרבנית פינקוס את אחת משכנותיה, כדרכן של נשים בתקופה זו, שוחחו השנים על הניקיונות לפסח, "התנור כבר נקי לפסח?" – שאלה השכנה את הרבנית
"התנור נקי לפסח…?!" – הגיבה הרבנית בפליאה גדולה – "כיצד אפשר כבר לנקות את התנור לפסח, הרי צריך לאפות עוגות לכבוד שבת המלכה…?!"
***
"אבא קורא לך…!" – מילא בנו של הרב פינקוס את שליחות אביו וקרא לשכן בשעות אחה"צ של 'שבת הגדול'.
"מה מספר הנעליים שלך…?" – שאל הרב את שכנו שהזדרז לבוא לביתו, כבקשתו.
"ארבעים ושש" – ענה השכן, מתפלא על השאלה המוזרה.
"תוכל בבקשה להוריד אותם לרגע ולאפשר לי למדוד אותם…?" – ביקש הרב. פליאת השכן גברה, אבל הוא הזדרז למלא את בקשת הרב בשמחה, וחלץ את נעליו.
הרב מדד את הנעליים, ומשראה שהן תואמות למידתו, שאל את השכן אם יש לו זוג נעליים נוספות, משנענה בחיוב, ביקש לשאול את נעליו למספר שעות.
השכן הסכים, ועתה נפנה הרב להסביר את פשר בקשתו המוזרה, בעיצומה של שבת הגדול:
"היום בבוקר, חזרתי מהישיבה דרך השדה, ובדרך הבחנתי שעיגול המתכת סביב חור השרוך באחת מנעליי, השתחרר ממקומו, ונותר תלוי באויר, ומיד הבנתי כי התעוררה כאן בעיה חמורה של טלטול… לא היתה לי כל ברירה, השארתי את נעליי שם, והמשכתי כשרגליי יחפות…
"אך עתה" – המשיך הרב להסביר – "עלי לשאת את דרשת שבת הגדול, ואין זה מן הראוי שאדבר כשרגליי יחפות, על כן ביקשתי ממך שתשאיל לי את נעליך…."
כשחזר, החזיר את הנעליים לשכן ואמר לו: "הנעליים שלך דברו יפה היום…"
בהזדמנות אחרת, גילה הרב פינקוס לאחר תפילת שחרית בשבת, כי חוט משתלשל מכפתור חולצתו, הוא דן עם המתפללים אם יש חשש טלטול בחוט כזה. בסוף הדיון החליט להחמיר על עצמו, הוא פשט את חולצתו, וחזר לביתו כשרק הפראק על גופו.
♦♦♦
וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלֹקֵי אֲבֹתֵינוּ, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי בַיָמִים הָרַבִּים… וַיֵאָנְחוּ… וַיִּזְעָקוּ, וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹקִים… וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּשְׁמַע אֱלֹקִים אֶת נַאֲקָתָם… [הגדה של פסח]
שלוש לשונות של תפילה נאמרו כאן: שוועה, זעקה ונאקה, אומר הגאון רבי שמשון פינקוס זצ"ל, ומבאר את החילוק ביניהם, עפ"י דברי הזוה"ק (שמות דף כ'): 'שוועה' היא תפילה ע"י דיבור, ו'זעקה' היא שזועק מקירות ליבו ואינו אומר כלום, והיא חביבה יותר מ'שוועה', ואינה חוזרת ריקם, כדכתיב 'כי אם צעק יצעק אלי שמוע אשמע צעקתו'.
ה'שוועה', מסביר ר' שמשון, צריכה לעלות למעלה, אך יתכן שיהיו מפריעים בדרך, שימנעו ממנה לעלות למקומה. אבל 'זעקה' אינה צריכה לעלות למעלה כלל, כי כיון שהיא מגיעה מקירות ליבו של האדם, וכביכול, הקב"ה נמצא שם, כדכתיב: 'עמו אנכי בצרה', לכן אין אפשרות ש'זעקה' תחזור ריקם.
ה'נאקה', אומר ר' שמשון, בעיקרון אינה לשון תפילה כלל, היא גניחה, אנחה מרוב ייסורים, ולכן באמת לא כתוב 'וינאקו אל ה", אלא 'וישמע אלוקים את נאקתם', כי היא צעקה וגניחה מרוב צער וייסורים. אך למדנו מכאן שגם את האנחה הטבעית, הפורצת מן הלב כשהייסורים מגדישים את הסאה, אפשר לכווין לבורא עולם, והיא נהפכת לתפילה ובקשה, כאילו הביא את כאבו וצרתו לקב"ה.
מספרים על הגאון רבי ברוך בער ליבוביץ זצ"ל שכאשר היה ילד, הכהו אביו על איזה מעשה שעשה כדרכם של ילדים, והנה בעודו בוכה הוא לקח סידור והחל להתפלל מנחה. שאל אותו אביו: "למה דוקא עכשיו אתה מתפלל מנחה?", ענה לו הילד ברוך בער: "הרי בין כה וכה אני בוכה, אנצל את הבכיה הזו לתפילה…"
***
כח תפילתו של רבי שמשון לא צמח משום מקום, כבר בילדותו, דבק בכח התפילה כפי שמסופר שכאשר היה בן שמונה, חשק מאוד ללכת עם אביו לבית הכנסת בליל שבועות, אך האב סירב לקחתו, ואמר לו כי הוא ילד קטן ועליו ללכת לישון.
בדרך לבית הכנסת, הרהר שוב האב על החלטתו, וחשב כי אם חשקה נפשו של הילד לבוא לבית הכנסת אסור למנוע בעדו, והחליט לשוב לבית לקחת אותו לבית הכנסת.
כשהגיע האב לדלת הבית, נדהם לראות שהילד שמשון עומד שם, כאילו מצפה לשובו. "מדוע אתה עומד כאן? – שאלת אותו אביו – "מהיכן ידע שאשוב לקחת אותך…?
"הלא התפללתי להשי"ת שתחזור הביתה לקחת אותי" – ענה הילד בתמימות – "ידעתי שהוא ישמע את תפילתי ותחזור לקחת אותי".
***
כאשר סיימה בתו את תפילתה ופסעה שלוש פסיעות לאחור, שאל אותה אביה: "עם מי דיברת?"
"לא דיברתי עם אף אחד!" – השיבה
"אבל עם מי דיברת…?" – התעקש רבי שמשון וחזר על שאלתו.
"אבא" – התעקשה – "לא דיברתי עם אף אחד, רק התפללתי…"
"אבל עם מי דיברת…" – שאל שוב רבי שמשון, כאילו לא השיבה לו על שאלתו.
לפתע, הבינה הבת את המסר שביקש אביה להעביר לה, היא אכן רק התפללה, אבל היא בעצם דיברה עם הקב"ה…