ועשו להם ציצית וגו'
נכספה וגם כלתה נפשו של הרה"ק ר' מרדכי מנעשכיז זי"ע לקיים בהידור רב את מצוות הציצית, עם בגד צמר רחלים מארץ ישראל, ברצותו לקיים 'מכנף הארץ ציצית שמענו'. דא עקא, המרחק בין ארץ ישראל לנעשכיז וקושי הדרכים באותם הימים, וגם מה שלא היו השיירות מצויות, מנעו מהצדיק את קיום משאלות לבבו לטובה, ונדחה הדבר מעת לעת. באחד הימים התבשר הצדיק על אחד מתלמידיו שבכוונתו להפליג לארץ הקודש לחונן את עפרה ולשפוך שיח, שמח בו הצדיק וציווהו להיות עבורו שליח-מצווה, להביא לו מארץ הקודש בד צמר רחלים לקיים בו את מצוות 'ועשו להם ציצית' כדבעי. הרה"ק הדריכו בכל פרטי המצווה וכוונותיה למען יהא הבגד בתכלית הקדושה וההידור, צייד אותו במיטב שלמונים ובברכה שבזכות מצוות ציצית יצליח ה' דרכו ייסע ויחזור לשלום.
חזקה על שליח שעושה שליחותו. מיד בהגיעו לארץ הקודש מצא וקנה צמר רחלים משובח קיים בו 'חכמת לב בידיה טוו' לפי הכוונות הטמירות שמסר לו רבו, ומה גדלה שמחת הרה"ק אחרי כחודש ימים עת החזיק בידו בגיל וברעדה כתונת בד קודש והיה לכם לציצית. גוויל אלו רקיעי ודיו אלו ימי, לא נוכל לתאר שמחת הצדיק עם אותה חפצא של מצוה – כל חפצך לא ישוו בה.
הצדיק לקח עמו את חלקת הבד וסר בעצמו לקצה העיר לבקתת חייט ירא שמים שיכין לו ממנו טלית קטן לשמה – לשם מצוות ציצית, תוך הוספת עוד אי אלו כוונות נשגבות ונעלמות. בידיים רועדות ובחרדת קודש נטל החייט את הבד היקר, קפל אותו לשניים בכדי לחתוך בו בית צוואר כראוי, אחז מדד וחתך, וכאשר פתח, נחשכו עיניו בראותו שבטעות קיפל פעם נוספת ובעת שפתח בו את בית הצוואר נחתכו בו שני פתחים, ותחת הידור בא קלקול, בצער גדול ובבכי רב רץ לצדיק לקודש פנימה אחוז פחד ואימה, בחיוורון ברעד ובאין מילה הניחו לפני הצדיק פרש אותה לעיניו כששתי חורי בתי הצוואר נפרסים למלוא עיניהם, ממתין בחרדה לתגובת הצדיק.
הרה"ק ראה את אשר לפניו, חיוך גדול נמתח על פניו, ובשמחה גדולה פנה לחייט ואמר לו: "מה טוב שעשית כך וחתכת עבורי שני בתי צוואר, אכן הייתי צריך את שניהם גם יחד, מי גילה לך רז זה?!". לתדהמת החייט ממשיך הרה"ק ומבאר: "וודאי צריך אני לשניים, פתח אחד הייתי צריך בכדי לקיים בו בהידור את מצוות לבישת הטלית קטן, ואילו במשנהו יש לי צורך בכדי לזרוק בעדו את הכעס שלא אכשל בו חלילה, אחרי העמל הרב שהושקע בטלית זו", ואז תוך כדי דיבור מוציא הרה"ק מאמתחתו כסף עובר לסוחר, ומסר לו כתשלום על טרחת עבודתו (בספר 'שרפי קודש' ע' רמד, מביא הסיפור על הרה"ק רבי רפאל מבערשיד זי"ע).
הציצית סגולה להינצל מן הכעס
אכן, נאה מצוות ציצית לזרוק על ידה את מידת הכעס, וכמובא בשם האר"י הקדוש (פרי עץ חיים פרק כו) שמצוות ציצית יש בה כוח וסגולה להציל את האדם ממידת הכעס, וכן איתא בשל"ה (מסכת יומא דחת"מ קצ"ב) שמוסיף שמילת 'כנף' בגימטריא 'כעס' ועל ידי הסתכלות בכנף הציצית יסור ממנו הכעס. ומובא בקב הישר (פרק פה) שבעת שהאדם לובש בגד הציצית הוא עת רצון לבקש ולהתפלל שינצל מכעס. הרי לן שמצוות ציצית מכוונת על עניין הכעס, ולכן לא רצה הרה"ק להפסיד אותה המצווה וכוונותיה הגנוזות בה ע"י הכעס, אלא קיבל את הפגם של הבד בשמחה ושילם בעבורה תקלין חדתין, ושמח בשלימות המצווה שבאה לידו.
והנה מלבד הכח הסגולי שבציצית לבטל כעס שהוא גבוה מעל גבוה ואין לנו עסק בו, אפשר לבאר וליתן טעם בדרך הפשט מה בין עניין הציצית לכעס, שהרי במצוות ציצית נצטווינו בתורה שהוא 'וראיתם אותו' ודרשו חז"ל (מנחות מג:) שתכלת דומה לים וים לרקיע וכו' עד כסא הכבוד, והיינו שע"י הסתכלות בציצית נזכור ליראה את ה', וכאשר השי"ת למול עיני האדם אינו בא לכלל כעס, כי הרי מאמין ויודע שהכל מאתו יתברך ואיך יכעס ועל מי יכעס, ולהיפך – הכועס סימן שיש בו חיסרון והעדר אמונה ולכן אמרו (שבת קה: זוהר ח"א כז, ח"ב קפב) כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה, וכמטמא נפשו באל זר, (וראה עוד באריכות בתניא אגרת הקודש כג), ועל כן המתעטף בציצית ורואה את הדומה לכסא הכבוד ומקיים בו 'וראיתם אותו', לא יבא לידי כעס וכל קטגור יהס.
שהוא כנגד הלב
זקני הרה"ק משומר אמונים זי"ע אמר, שבעת שחזרו השבטים ממצרים ליעקב אביהם, מסר להם יוסף הצדיק את סוד מצוות הציצית האמורה שמסוגלת נגד רוגז וכעס, ועל כן אמר להם 'אל תרגזו בדרך' שהוא בגימטריא 'ארבע ציצית' היינו שבכוח זה המצווה ינצלו מהכעס על שמכרוהו לעבד במצרים. עכ"ל.
ובזה ניתן לתת טעם לשבח על הא דשנינו (מנחות מא.) 'בזמן דאיכא ריתחא עונשין', פירוש, בזמן שהכעס שורר בעולם מענישים את מי שלא מקיים מצוות ציצית, ולכאורה צריך ביאור מה נשתנתה מצוות ציצית שעליה מענישים בעת הכעס, ולאמור יש לבאר שהוא כעין מדה כנגד מדה, שמכיוון שלא היה לו ציצית להשתיק את מידת כעסו, לכן שולט בו הכעס ממרומים רח"ל.
ואולי ניתן לתת טעמא למילתא על הא שנפסק להלכה (מדרש שוחר טוב ל"ה ומובא בהג"מ הל' ציצית פ"ג הי"א) שיאחז הציצית נגד הלב, ואולי שהוא בכדי לבטל הכעס השורר בלב, שהרי הכעס בשרירי דליבא תליא כמו שנאמר (קהלת יא י) 'והסר כעס מלב"ך'. וכן בציצית יש שלושים ושתים חוטין כמנין ל"ב, ועל דא מובא מהאר"י ז"ל שבעת עטיפת הטלית כשמברך ל'התעטף ב'ציצית יכוון שהם ראשי תיבות ל"ב, היינו שהציצית תיקוני דלבאי לבל יכשל בחטא הכעס.
וזכרתם את כל המצוות
ובהא ניתן לפרש כמין חומר את המשך פרשת התכלת שבפרשתן, והוא זה שאומר הכתיב 'וראיתם אותו וזכרת"ם את כל מצוות ה" ובהקדם דברי ספר 'חסידים' (סימן תתשכ"ו) שאומר שהכועס משתכח מניה תלמודו מפני שהכעס מביא לשכחה, ע"כ. הרי לן שהכועס לא יכול לזכור מצוות ה', על כן עצה טובה קמ"ל 'וראיתם אותו' ועל ידי נתינת עינו ולבו בציצית תנצלו מן הכעס וממילא 'וזכרתם את כל מצוות ה'' ולא תשתכח תורה מישראל. ועל ידי זה תזכו 'ועשיתם את כל מצוותי' ועפ"י מה שאמרו חז"ל שקולה ציצית כנגד כל תרי"ג מצוות ובזה ייחשב לכם כאילו קיימתם את כל מצוותי, ובשמירת המצוות תזכו 'והייתם קדושים לאלקיכם', ותנצלו מן העבירות שנגרם כתוצאה מכעס כמובא ברא"ש (ברכות כט ב), ואז תזכו 'להיות לכם לאלקים' שהרי הכועס כאילו עובד עבודה זרה וככופר בעיקר (עיין בר"ן שם) לא כן ע"י מצוות ציצית שאז לא תכשלו באלה וממילא 'אני ה' אלוקיכם'.
הציצית שהצילה
סיפור מופלא ומאלף על ציצית שמעתי ממו"ח כ"ק מרן אדמו"ר מנדבורנה זצ"ל, ונדפס בספר הנפלא 'אביהם של ישראל'. היה זה בעת מלחמת עולם השנייה, הנאצים ימ"ש טלטלו את אסירי המחנות ממקום למקום מעיר לעיר וממדינה למדינה, בצעדות המוות הידועות לשמצה תחת פיקוחם של אותם חיות טרף ימ"ש. היה זה בתקופת חורף, עלי דרכים עקלקלות של אדמת בוץ, שלג וקרח שהקפיא את העצמות, וברכי הרגליים שכשלו בלאו הכי, ככה צעדו מזי רעב חלושים ותשושים בחוסר כל. לא שייך לתאר את גודל הזוועה הנוראה, שמחמת צוק הדרכים נפלו המונים בזה אחר זה באפיסת כוחות. וכה סיפר חמי זצוק"ל:
הייתי אז כבן אחת עשרה שנה, צעדתי בדרכים, זעקתם נאקתם של האומללים שנפלו שדודים בחרב המצב לא נתנו לי מנוח, מה מאוד דאב לבי בקרבי אך לא היה לאל ידי להושיע. והנה במרוצת הדרך, רואה אני לפני יהודים מושלכים עלי דרך ללא כוח להתרומם ולנוע וצועקים 'וואסער וואסער – מים מים' ואין שומע ומושיע לנפשם, לא יכולתי לשאת צערם האדיר. היה חפצי להצילם להשקותם מים ולהצילם נפש, אבל דא עקא שגם אני הייתי בעירום ובחוסר כל ללא מים וללא כלי להשקותם, בהבזק של רגע פשטתי את הטלית קטן שעל גופי, רצתי לעבר שלולית של מי גשמים שנקווה לרוב בצדי הדרכים, טבלתי את כתונת הפסים של הד' כנפות בתוכה בכדי שיספגו ויתמלאו במים, רצתי בחזרה אל אותם יהודים המושלכים על הארץ סחטתי את הטלית קטן לתוך פיהם מהאחד לשני ומהשני לשלישי וכן הלאה, ובמעט מים הללו ששפכתי לפיהם נטעתי בתוכם תקווה וכוח להתאמץ להתרומם ולהציל נפשם.
יש לציין, כי בעת שסיפר מורי חמי זצ"ל את הדברים הייתי עומד נפעם ומשתומם על נוראות כאלו המגלות את גודל מסירות נפשו להציל נפש. אבל מאידך מו"ח זצ"ל לא שם לב להשתוממותי הרבה מגודל המעשה, אלא ציין כל זאת ברצונו לתת המחשה לגודל הזוועה שהיה שם ולתת שבח דא שירתא לבורא כל עולמים שהצילו ולא נתן נפשו למשיסה.
אוסיף ואציין שאין לי צל של ספק כי לבטח לאלתר לבש חמי ז"ל שוב את הטלית הרטובה בתוך הכפור והגשם, דבר שהוסיף קור לגופו הצנומה [ילד קטן בן אחת עשרה בברחו בחוסר כל] אבל מאידך חימם את נשמתו בהארת חום של מצוות ציצית.
דרור אתן למחשבת לב. לקחת מוסר השכל במצוות ציצית המצילה נפש ולב.
(קטעים מובחרים משיחה של גאב"ד חרדים)