היה זה בימי הבראשית של אשדוד החרדית, כיום עיר ואם בישראל, אולם אז היתה מדבר שממה רוחני. לא היו לאשדוד של אז אפשרויות להציע שירותים יעילים לקומץ המשפחות החרדיות שהתנחלו בה, ואפילו קו תחבורה מסודר לבני ברק טרם הופעל. לשירותן של אותן משפחות עמד רק קו אוטובוס פרטי בודד שחיבר בינם לבין בני ברק.
אני, כך מספר בעל המעשה, הייתי הנהג של קו זה במשך שנים, עד שהתפתחה התחבורה וחברה ראויה לשמה החלה לפעול בעיר. הקו, שפעל משעת בוקר מוקדמת, אסף מלמדים, מורות ותלמידים שלימדו ושלמדו בבני ברק, ומשם המשיך לחיפה, כשבדרך עצר גם בנתניה. בשעת אחר צהריים מאוחרת עשה הקו את דרכו לכיוון הנגדי כשהוא עמוס בנוסעים שעלו בבני ברק במטרה להגיע לביתם באשדוד, כך שכמעט כל נוסעי הקו היו קבועים, ואף תחנותיו היו קבועות למדי.
באותו יום שבו התרחש סיפורנו, באחת התחנות עלה במפתיע בחור צעיר והתעניין אצלי האם אני עוצר במושב 'ניר גלים'. השבתי ב'כן' מהוסס; אני אכן עובר שם, אך לא רגיל לעצור במושב זה, הממוקם סמוך מאוד לאשדוד, מעט אחרי אזור התעשייה שלה. "תוכל לעצור לי שם?" שאל. לרגע חשבתי להשיב כי אין לי תחנה שם, אך לאחר מכן אמרתי לעצמי: למה לא לעשות טובה ליהודי?! והשבתי: בשמחה!
כאשר הגעתי למושב והורדתי את הבחור בתחנה המבוקשת, הבחנתי באשה זקנה היושבת וממתינה בתחנה. ברגע שעצרתי, התרוממה זו ממושבה ושאלה אותי: "אתה מגיע לחיפה?" – כן, השבתי מופתע. "יופי", היא אמרה, "אני כבר מביאה את הסלים שלי".
בטרם הספקתי להגיב, חזרה הישישה לתחנה וגררה משם כמה סלים גדולים. כמה אברכים ירדו ועזרו לה להעלות את הסלים לאוטובוס, ואף פינו לה את המקום שליד הנהג. ארך לה מעט זמן להתארגן עם הסלים הרבים, וכשסיימה והתיישבה לבטח, התנעתי את האוטובוס ופניתי לכיוון הכביש הראשי.
סבתא, מצאתי עצמי שואל פתאום, למה חיכית בתחנה הזו?
"מה הפירוש למה? יש כאן תחנה, לא?", השיבה תמהה.
נכון, יש כאן תחנה, אבל מי גילה לך שעוצר בה אוטובוס שנוסע לחיפה?
"אף אחד", היא ענתה, ואני לא הבנתי. אז למה עמדת שם אם לא ידעת שצריך לעבור בה אוטובוס לחיפה? – "כי זו התחנה היחידה שיש פה", אמרה בסבלנות, משל הייתי קשה הבנה, "לאן הייתי צריכה ללכת אם לא לתחנה?".
נכון, אמרתי שוב וניסיתי להסביר את עצמי, אבל בתחנה שעמדת לא צריך לעצור אוטובוס לחיפה. יכולת לעמוד שם עד הלילה ואף אוטובוס לא היה מגיע.
"אבל הנה אתה באת", השיבה האשה בחיוך. את צודקת, אישרתי, אך כעיקרון אני לא עוצר בתחנה הזו בדרך כלל, ואם לא הייתי עוצר כאן, מה היית עושה?
"מחכה לאוטובוס אחר", ענתה בביטחון.
אבל גם הוא לא היה עוצר לך, כי בתחנה הזו אין עצירה לאוטובוס לחיפה! התעקשתי, כי משהו בדבריה לא היה מובן לי דיו.
"ובסוף עצרת, נכון?" – נכון, אישרתי שוב, מופתע מהשיחה ומביטחונה הרב של האשה, ובכל זאת, מדוע פנית לתחנה שאין בה עצירה לאוטובוס לחיפה?
"הייתי צריכה להגיע לחיפה", היא הסבירה לי סוף סוף, "אמרו לי ללכת לתחנה ממול ולעלות על אוטובוס לאשדוד, ובאשדוד לחכות בתחנת אוטובוס לחיפה. אמרתי לבורא עולם: 'אבא שבשמים, אתה יודע כי אני אשה זקנה ועייפה, אין לי כוח לעבור לצד השני של הכביש עם כל הסלים, וגם אין לי כוח להעלות את כל הסלים לאוטובוס לאשדוד ואחר כך לרדת ממנו, לחכות בתחנה ושוב לעלות עם כל הסלים הללו לאוטובוס לחיפה'. ואז ביקשתי מהבורא יתברך שיביא לי את האוטובוס לחיפה עכשיו, לפה, לתחנה הקרובה בה אני מחכה'.
נו…? המהמתי בציפייה דרוכה להמשך. "מה נו? אתה רואה! ביקשתי והוא הביא לי את האוטובוס לחיפה לכאן, לתחנה".
סבתא, שאלתי שוב בהתרגשות, כשהבנתי שנס כביר התרחש כאן לנגד עיניי ואני הייתי חלק לא מבוטל ממנו, אולי תספרי לי איך בדיוק ביקשת זאת?
"בדיוק כפי שאנחנו מדברים עכשיו, בצורה הכי ברורה והכי פשוטה שיש: 'בבקשה תעשה עמי חסד ותביא לי את האוטובוס לחיפה לכאן'. זה הכל".
נראה היה שהזקנה לא הבינה את התעקשותי לרדת לפרטים הקטנים, אך שיתפה איתי פעולה, כשכל הנוסעים מאחור מאזינים בדממה ובתדהמה להשגחה הפרטית הניסית שראו זה עתה בעיניהם.
המשך הנסיעה עבר עליי בסערת רגשות. לא יכולתי להירגע מההשגחה הפרטית שנגלתה מול עיניי. הנה כי כן, דווקא במקום שבו ברור כי אין מי שיוכל לעמוד לעזרת האדם, הוא יתברך נמצא אתו. דווקא שם יכול אתה לבקש ממנו בתמימות, מעומק הלב, כבן המתחטא כלפי אביו, והוא ברחמיו ישנה בשבילך את מערכות הטבע ויביא את האוטובוס, או את כל מה שלא תצטרך, עד אליך ממש.
(פניני עין חמד תולדות תשע"ו, מעובד מתוך 'ניצוצות' במדבר)
1/272