סיפר בנו של מרן הגרמ"י ליפקוביץ זצ"ל, הגאון רבי משה דוד שליט"א:
כל דרך החינוך אצל רבינו היה בנעימות ובאהבה, ואף חלק זה של לימודו עם הבנים, היה בחכמה ובתבונה, בדרך של נעימות ולא כעול ולחץ.
זכורני, שפעמים בימי החופש, כשהייתי באמצע לשחק היה קורא לי להפסיק את המשחק ולבוא ללמוד עמו, אך לפני הלימוד היה פונה ואומר לי בנעימות: "מסתמא, אתה לא מרוצה שעכשיו באמצע המשחק אני קורא לך, אבל אחרי רבע שעה תראה כמה זה טוב, איזו הנאה ושמחה תהיה לך, אף שבהתחלה אינך נהנה מן הלימוד"…
והיה משתדל לטעת בנו, שנרגיש את ההנאה מהלימוד, כבר מראש השריש בנו את המחשבה הזאת, שלאחר שמתחילים ללמוד באה תחושת ההנאה והשמחה.
פעם הילדים היו נרדמים עם קול תורתו של האב
נשאל ע"י גבאי "קופת העיר ב"ב", בדבר משפחה בת י"ג נפשות הדחוסה בדירה זעירה בת שני חדרים, ומבקשת סיוע לקניית דירה גדולה מעט יותר.
ואמר בתוך הדברים: "פעם, כשאבא היה לומד בערב בבית – הוא היה עושה זאת ליד מיטותיהם של הילדים, כי הבית היה קטן וכולו מוצע במטות. והילדים היו נרדמים עם קול תורתו של האב, ויוצאים כולם תלמידי חכמים…
ואמנם, היום, דירה קטנה משפיעה קשה לרעה על נפשם של ילדים, ומוכרחים לעזור להם לעבור לדירה המותאמת לבני הבית, כי היא שומרת על נפשם".
הכל תלוי בשמחה שההורים משרים בבית, והילדים מאושרים במה שיש להם, ואין להם שום קנאה באחרים
כשדובר אודות הקיצוצים שעשתה הממשלה, סיפר רבינו שהיתה תקופה שלישיבת פוניבז' לא היה כסף ליתן משכורות, ורק אחת לחצי שנה, בחודש ניסן ובחודש תשרי, שאז יש לישיבה מדרך הטבע יותר כסף, אז הוא קיבל משכורתו.
וסיפר, שכדי שלא ירעבו בבית, הורה הרב [ מפוניבז'] זצ"ל שנקבל במשך חודשים אלו לחם וחצילים ממוסד "בית אבות" שע"י ישיבת פוניבז', ממה שהיו קונים בשביל להאכיל את ילדי המוסד. והרבנית תחי' עשתה מהחצילים הן ארוחות צהריים כעין בשר, והן ארוחות בוקר וערב, כעין ממרח חמאה, והיה מאד טעים לילדים ולא היה צריך יותר. אז הרגישו טוב עם מה שהיה לפניהם. אבל הבעיה כיום שיש שפע, והרגילו את הילדים למעדנים וממתקים.
והוסיף רבינו: עכשיו שיש קיצוצים, במיוחד בבתים של אברכים, צריכים לחזור אחורה ולהסתפק במועט, ולא להסתכל על השכנים ולא לקנאות בילדים אחרים.
ונשאל על כך רבינו, דהא תינח לפני כחמישים שנה שלכולם היתה פרנסה ומזון בצמצום, מי יותר בצמצום ומי פחות, וממילא ילדים שאכלו רק לחם וחצילים היה להם טוב, ולא קינאו באחרים. ולא כן בזמנינו שיש שפע גשמי גדול, וכשנצמצם לילדים במאכלים הם ירגישו את עצמם כמקופחים ובדרגה פחותה לעומת אחרים, ומהי הדרך למנוע מהילדים את ההרגשה כאילו חסר להם ולא יבואו לקנאות באחרים?
והשיב רבינו, שאמנם היום אחרת מפעם, אבל העיקר תלוי בשמחה שההורים משרים בבית, ואם הם משרים אוירה של שמחה ושל הסתפקות במועט, אזי הילדים קולטים זאת, והם מאושרים במה שיש להם ואין להם שום קנאה באחרים. וכשילד שמח ומרוצה בבית שלו הוא – אינו מחפש שום דבר מחוץ לבית.
החברותא של ראש הישיבה
מספר רבי אברהם טלגם, אחד מתלמידי החכמים אשר בארגנטינה:
לפני כ-50 שנה, בהיותי נער צעיר, לא היו מקומות תורה בארגנטינה, לכן החליטו הורי לשלחני לארץ ישראל, ללמוד תורה אצל רבינו. בימים ההם היתה זו מסירות נפש עצומה, בפרט לנער צעיר לימים.
באחד השיעורים פנה רבינו אלי ואמר לי: "נו, אברהם, אמור את דעתך בענין". אני שתקתי במבוכה, אפילו השפה לא היתה שגורה מספיק בפי. רבינו המשיך בשיעורו – אולם לא התכון לוותר. כעבור ימים אחדים שוב הפתיע אותי רבינו: "הו, אברהם, מה יש לך לומר?" שוב שתקתי במבוכה ולא אמרתי מאומה.
רבינו לא הוסיף להפציר בי, אולם כעבור ימים אחדים, כשפגש אותי במסדרון אמר לי: "אברהם, מדוע כשאני שואל אותך אינך עונה?" הסמקתי עד תנוכי אזני ואמרתי: "אני מתבייש שאומר מילה לא לעניין וכולם יצחקו. וחוץ מזה, לא רק עם השפה יש לי בעיה, אלא גם בלימוד אני לא משהו מיוחד"…
"אוי", אמר רבינו, "אם ככה הרי יכולתי ממש לבייש אותך… אם הייתי לוחץ אותך, היית ממש יכול להתבייש… אוי, תסלח לי…"
"עמדנו כך שנינו", מסיים רבי אברהם את סיפורו המפעים, "הוא מחזיק בידי, ושוב ושוב חוזר: 'אוי, אוי… הייתי יכול לבייש אותך…' עשר דקות חלפו, והוא עדיין מחזיק בידי, רק כעת הבנתי, שהוא פשוט חושב מה אפשר לעשות אתי.
לפתע אמר לי: "אברהם, אני רוצה שפעמיים בשבוע תעלה אלי לחדר, ובכל פעם נלמד עשרים דקות בחברותא".
"לא האמנתי למשמע אזני. רק אח"כ תפסתי את כוונת הדברים – לא היתה כאן רק תועלת של עשרים דקות לימוד עם ראש הישיבה, אלא המעמד שלי השתדרג לחלוטין. שוב לא הייתי נער זר ארגנטינאי. הייתי החברותא של ראש הישיבה!
הייתי מאושר, ושוב לא הייתי נער ביישן נבוך, והתוצאה המיידית היתה, כמובן, שהתחלתי ללמוד הרבה יותר טוב!"
ההשקעה בתלמיד חרדי או חוזר בתשובה
נשאל רבינו על ידי ראשי ארגון "אחינו":
ארגון "אחינו" מוגבל ביכולותיו. לפעמים יש תלמיד מבית חרדי שזקוק לעזרת הארגון, כשהטיפול בבעיותיו דורש השקעה והתאמצות מרובה ואף הוצאה כספית גדולה. מולו עומד מקרה של תלמיד מבית חילוני, שבפחות מאמצים ובפחות עלויות יכולים אנו להשקיע בו ולהעלותו על דרך התורה. האם יש להשקיע יותר בתלמיד הראשון מחמת שמגיע מבית חרדי, או לא?
והשיב רבינו: הצלחת תלמיד וסיכוייו להצליח אינם קשורים דווקא עם הוריו, אלא בחשבון כל הדורות שלפניו, והרבה אנו רואים שמבתים פשוטים ביותר יצאו תלמידי חכמים מופלגים. ויש לזה מקור בגמרא (מכות כג ע"ב) שאמרו שם: "גזל ועריות שנפשו של אדם מתאווה להן ומחמדתן, הפורש מהן על אחת כמה וכמה שיזכה לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף כל הדורות". הרי שכל הצלחת האדם תלוי גם בדורות שלפניו.
וממילא אי אפשר לקבוע שתלמיד שהוריו חילוניים, סיכויי הצלחתו פחותים מתלמיד שהוריו חרדיים, ולכן אין עדיפות לזה מפני זה, ואנו מחוייבים לעסוק עם שניהם כפי היכולת.
ושוב שאלוהו: האם להשקיע יותר כספים באלו שכבר נמצאים בישיבות, או שמא עדיף להשקיע ברישום והבאת תלמידים חדשים?
והשיב: שאלה זו היא ביסודה המשך לשאלה הקודמת, ואף תשובתה בכלל תשובת השאלה הקודמת, שאין להעדיף דבר על משנהו, אלא מחוייבים לעסוק בין בזה ובין בזה כפי האפשרות והיכולת, וכפי הענין.
הרב מבריסק: "הרבה דמעות הורדתי בשביל החינוך"
בהזדמנות אחרת אמר רבינו לאחד מתלמידיו: "מה שצריך, בעיקר, לעשות עבור חינוך הילדים – לשפוך הרבה הרבה דמעות".
וסיפר, שמרן הרב מבריסק זצ"ל הלך פעם עם אחד מידידיו, והלה שאלו כיצד הצליח הרב בחינוך ילדיו. השיבו הרב מבריסק: "וכי מה אתה חושב, שהדבר בא בקלות? הרבה דמעות הורדתי בשביל כך!"
כך גם הוסיף וסיפר מה שסיפרו בניו של הגה"צ רבי רפאל ברוך טולידנו זצ"ל, שהיה מרבה להתפלל ולבקש על חינוך ילדיו, ובשנים שהיה עדיין במקנס שבמרוקו והחלה שם לנשב רוח ה"השכלה" והצעירים נהרו אחריה, הוריד הוא נחלי דמעה בתפילה ובדאגה לחינוך צאצאיו, עד שגם כשהיה אוכל את המרק בסעודת השבת היו עיניו זולגות דמעות אל תוך הצלחת, והיה מבקש מבקש מהקב"ה שיצליח עם ילדיו! ואכן זכה למה שלא כל אחד זוכה, וכל צאצאיו זרע ברך ה'.
אם אין מידות – אין תורה, אין יראת שמים, אין מצוות ואין כלום
פעם, כשראה התנהגות לא טובה בין שני בחורים מוכשרים בשיעור, חייך אליהם, ולא הוכיחם על פניהם כלל, אלא רק סיפר סיפור, וכה אמר:
"בתקופה שלמדנו בישיבת חברון, היה בחור בעל כשרון עצום, למדן ומתמיד נורא. אותו בחור היה עושה מידי פעם 'משמר' ולומד כל הלילה בהתמדה גדולה. פעם אחת כשהתעייף קצת והשעה היתה מאוחרת מאוד בלילה, עורר את עצמו על ידי שבכל נענוע עם הסטנדר היה דופק בכח עם ידו על הסטנדר. לאחר כחצי שעה נכנסה אשה המתגוררת בשכנות לישיבה, וביקשה להפסיק עם הדפיקות. הבחור עשה בידו תנועת ביטול והמשיך להרעיש. שבה האשה והתחננה שיאפשר לה ולבני ביתה לישון בשעה 2 בלילה, אך הבחור הלז לא השגיח בה. האשה הלכה מבויישת לביתה, ואפשר לתאר את ההרגשה הקשה שהיתה לה".
וכאן הרעים רבינו בקולו הרך: "אם אין מידות – אין תורה, אין יראת שמים, אין מצוות ואין כלום". והמשיך: "אותו הבחור ברבות הימים גדל, ועם התורה ביחד נעשה מהאויבים הגדולים ביותר של התורה והמצוות!"… [בחור שובב, לחש בקול לאחד מחבריו שישב לידו את שם האיש המדובר, רבינו שמע זאת והגיב: "אני בכוונה לא אמרתי את שם הבחור, משום שאני סיפרתי רק את הפרטים שיש בהם איזו שהיא תועלת לרבים!"]
ושוב המשיך וסיים: "צריכים לדעת שמי שאין בו מידות טובות, אפילו שהוא למדן גדול, הוא מתעקם וכל תורתו נהיית עקומה".
(מתוך: קובץ "דבר זה רבינו הגדול אמרו" )