ישנו סיפור מפורסם המסתובב ברחובות קריה על הגאון רבי שמשון פינקוס זצ"ל, שהשאיר אברך לבדו בלב המדבר על מנת שיצעק ויתחנן לה' לאחר שביקש ממנו ברכה להיפקד בזרע של קיימא.
כטבעם של סיפורים המושמעים מפה לאוזן, גם בסיפור הזה השתרבבו טעויות ואי דיוקים כיד הדמיון הטובה על האנשים. וגם אני – כותב הרב מנחם מן – כסופר המעתיק את הבל פיהם של האנשים ברחובות, חטאתי בחטא זה של העברת הסיפור בחוסר דיוק משווע.
לפני כחודשיים, זימן לי ה' פגישה מפתיעה עם האברך היקר שעמו התרחש כל הסיפור. כשהתוודעתי לשמו ולעצם היותו נשוא הסיפור המדובר, הראיתי לו את מה שכתבתי אז, והוא פשוט סירב לקרוא. "עזוב", הוא אמר, "כל מה שכתוב, לא נכון. תן לי לספר לך עכשיו את הסיפור האמיתי מכלי ראשון".
למרות ההתרגשות הגדולה, לא שכחתי את מכשיר ההקלטה, והנחתי אותו לצידו. הוא דווקא ביקש להחזיקו בידו, וכך כשהוא מדבר לתוך מכשיר ההקלטה, הוא סיפר לי את הסיפור הנדיר, כפי שתקראו פה, מכלי ראשון.
הקהילה באופקים, בזמן הנהגתו של הגאון רבי שמשון פינקוס זצ"ל, הייתה קהילה יוצאת דופן. היא הייתה דומה בדמיון מוחלט לאותן הקהילות של פעם, בליטא ובוורשה, בתוניס ובמרוקו, שם ידע רב הקהילה באופן מדויק ביותר מה קורה עם כל אחד ואחד מבני הקהילה, ואנשי הקהילה עצמם היו כמובן משתפים את הרב בכל לבטיהם ובכל צרותיהם. כך גם הייתה אופקים של פעם, בזמן הנהגתו של המרא דאתרא זצ"ל.
מיודענו האברך ר' שלמה זלמן פרוש, היה אז באמצע יגון מתמשך – כבר שבע שנים שמצפים הוא ורעייתו שתחי' לפרי בטן, ואין ישועות, לא בדרך הטבע ולא בדרך נס. בצר לו, הוא מגיע באמצע לילה אחד לביתו של רב הקהילה, ומתנה את צרתו.
הרב – שליווה את האברך המיוסר בכל השנים והיה משתדל לקנות לו את מצוות 'פתיחת ההיכל' מעת לעת, כפי שסבר תמיד כי מצווה זו של 'פתיחת ההיכל' כוחה גדול לפקוד עקרות [כדאי לדעת!] – הביט בעיניו של ר' שלמה זלמן ושאלו ברוך: "לצעוק אל ה', כבר צעקת?"
האברך השיב שלא, עדיין לא. להתפלל – התפלל, לבכות – בכה, אבל לצעוק עדיין לא צעק.
"אם כך, רד למטה", הורהו הרב, "והמתן ליד רכבי".
להזכירך, השעה הייתה לאחר חצות הלילה. ברכב, סיפר הרב, כי לפני שנים היו באופקים אברכים המשתייכים לקהילת חסידי ברסלב ומהם הוא למד את תורת ה'צעקה'. "תפילה אינה מושלמת", אמר הרב, "כשאין בה את החלק של הצעקה".
לאחר כברת דרך הגיעו השניים למדבר שמם. "אם תצעק כאן, ישמעו אותך באופקים?" שאל הרב בחיוך. האברך הביט סביב, בחן את האופק והסכים, שום צעקה לא תשמע מכאן עד לאופקים… בשלב זה הדגים הרב פינקוס לאברך כיצד לצעוק, הוא הניח את שתי ידיו על אוזניו וצעק: "טאטע" בקול רם. – "ככה בדיוק תצעק ותתחנן", הורהו הרב, ועזב ברכבו את השטח.
ר' שלמה זלמן המיוסר נשאר לבדו במדבר וזעק מעמקי נשמתו. את כל יגונו וצערו הוציא באותן צעקות רמות לבורא העולם. לאחר כמחצית השעה, חזר הרב, אסף אל רכבו את האברך הדומע, והודיע לו כי אם הוא רוצה להודות לו על הנסיעה, עליו לבקש ממנו עוד פעם כשירצה, שייקחהו למקום זה לצעוק…
זהו רק חלקו הראשון של הסיפור, שהתרחש בחודש אב. חודשיים לאחר מכן, בראש השנה, ביקש ר' שלמה זלמן, שטרם נפקד בפרי בטן, לקנות את הפטרת חנה, המסוגלת לפקידת עקרות. יחד עמו נאבק על המכירה חברו הטוב, שגם הוא המתין וציפה שנים רבות לילדים.
בבימה יושב, אחוז בשרעפי קודש, הגר"ש פינקוס זצ"ל, ומביט בעיניים דומעות באברכים המוציאים את ממונם על הסגולה היקרה, כשהוא יודע עד כמה אין הפרוטה מצויה בכיסם. בדריכות של ממש הוא עוקב אחר תהליך המכירה, כשכל אחד מהאברכים מוסיף עוד מאה שקלים שאין לו, עבור קניית זכות עליית מפטיר.
משגדל המחיר, ועקף את רף ה-1500 שקלים, קפץ לפתע הרב פינקוס ממקומו, דפק בחזקה על הבימה וצעק: "עד כאן", תפסיקו מיד את ההתמקחות!", ואז בלהט האימה והקדושה שהיו בבית הכנסת הודיע: "מי שצריך להיפקד, יפקד השנה!".
וכך היה. באותה השנה נפקדו שני האברכים במתנת שמים. האברך שהתמקח עם ר' שלמה זלמן, וזכה לבסוף בעליה, נפקד בתאומים… ומשפחת פרוש נפקדה בשלישיה… פלאי פלאים.
כשסיים ר' שלמה זלמן את הסיפור, אמר לי כי האברך שזכה לבסוף בעלייה ניגש אליו בטרוניה: "איך ייתכן שדווקא אני שזכיתי לבסוף בעליה, נפקדתי רק בתאומים. ואילו אתה, שלא עלית למפטיר, נפקדת בשלישיה?".
עניתי לו, השיב הרב פרוש, כי אני ויתרתי. וכוחו של המוותר, כך מתברר, גדול יותר מכוחו של העוסק בסגולה בפועל…
מסתבר א"כ שה'צעקה' היא זו שהכריעה לבסוף את הכף. אך אני איני יודע איזו זעקה השפיעה יותר, זו של האברך בלב המדבר בחודש אב, או זעקתו קורעת הלב של הרב פינקוס זצ"ל בראש השנה על הבימה…
(הובא בגיליון 'פרפרת' מתוך 'פרי עמלנו')
