"אתם נצבים היום"
צאו וראו: גם מאה אנשים כי יתלכדו יחדיו, לא יוכלו לעקור קיר בטון ממקומו, גם אם ידחפו בכל הכוח. הקיר יעמוד איתן ואף פיסת בטון לא תנשור ממנו. ולפעמים יכול אדם אחד בודד, אולי אפילו חלוש כח, להפיל ולהרים גם חמש קירות בטון גם יחד – כאשר אותו אדם נוהג על טרקטור. הטרקטור בכוחו החשמלי ובזרועות הפלדה שלו, נותן לבן אדם כוח שאין גם למאה אנשים יחדיו. איתו יוכל להרוס ולשבור, להזיז ולעקור.
בחודש אלול כל אחד מאיתנו יושב על טרקטור, כל אחד יש לו כוח עצום בידיו, להרים דברים, להרוס חומות בטון ולהתהפך לגמרי, מן הקצה אל הקצה. כוח רב עוצמה יש בידינו בחודש זה, ועלינו רק להשכיל להשתמש בכוח זה, על מנת לסלול לעצמנו דרך להגיע ליום הדין, זכים ונקיים, מנוקים מכל חטא ועוון ודבקים ביראת ה' ואהבתו. וכדי להצליח לנהוג על הטרקטור האלולי, יש לדעת דבר אחד: בנו הדבר תלוי!
מסופר על אחד מראשי הישיבות, שנכנס אל בית המרקחת השכונתי וביקש מהרוקח מספר ויטמינים שהיו נחוצים לו. "תביא לי ויטמין סי, גם ויטמין די", ביקש ראש הישיבה. משקיבל את מבוקשו, הוסיף וביקש: "והכי חשוב, ויטמין בי".
הרוקח פקח זוג עיניים ושאל: "מה זה ויטמין בי, מה ייעודו?"
ראש הישיבה הסביר לו: "ויטמין בי הינו ויטמין מיוחד שמי שצורך אותו בימים אלה, יוכל להשיג שנה טובה, מתוקה ומבורכת". נוכח תמיהתו הכפולה של הרוקח, הסביר ראש הישיבה: "מקורו של ויטמין זה הנו במסכת עבודה זרה, בה מסופר על רבי אליעזר בן דורדיא שהיה חוטא מופלג ושב בתשובה, לאחר שבכה והבין שאין הדבר תלוי אלא בי – שעליו עצמו לעמול את עבודת חודש אלול, עליו לקחת אחריות על עצמו ולהשיג את היעד של תשובה והתעלות, הוא זה שיזכה בוודאות לשנה טובה ומבורכת".
על כן עלינו לקיים בעצמנו: עורו ישנים משנתכם ומתרדמתכם. להתעורר בתשובה ובמעשים טובים, למהר לעזוב דרך רשע, ולפלס לעצמנו דרך אל היכל התשובה, על ידי ריבוי התורה, התפילה והמעשים טובים ביגיעה וביתר שאת.
מרן הרב מפוניבז' זצוק"ל נכנס יומא חדא אל היכל הישיבה, והציע שאלה לפני הבחורים: "אם אדם שוקע בתרדמה, ובחלומו מגיח לעברו אריה חד שיניים, שועט ומבקש לטורפו. האדם רואה בעיני חלומו את האריה ופותח בשאגות מתוך שינה: 'הצילוני! הצילו!' ואנחנו עומדים מהצד ומתבוננים בו, סובל ומפוחד. מה נוכל לעשות על מנת להושיעו ממלתעות האריה?"
הוא הותיב לה והוא פירק לה: "אתם יודעים מה נוכל לעשות? נוכל פשוט לגשת ולהעיר אותו. לנער אותו. הוא יתעורר משנתו, החלום יתפוגג וגם האריה יימוג כלא היה".
את זה עלינו לעשות בחודש זה, להעיר את עצמנו, למשות את עצמנו מתוך התרדמה העמוקה בה אנו שקועים. ואת זה עושה קול השופר הצועק ומריע: "תתעורר בן אדם! תתעורר משנתך! עור מתרדמתך!".
הגאון רבי שבתי פרנקל זצ"ל שההדיר את ספר 'היד החזקה' של הרמב"ם, החזיק בידו את כתב ידו של הרמב"ם עצמו ובהתבוננו שם אל ליבו, שכאשר הרמב"ם כותב שמצוות תקיעת השופר היא על מנת לעורר את האדם כדכתיב "עורו ישנים מתרדמתכם!", הבחין שבכתב ידו של הרמב"ם מופיעה התיבה 'עורו', פעמיים: "עורו-עורו ישנים מתרדמתכם!". כי את זה צועק קול השופר: 'עורו!'
הפקחים באים…
המשגיח הגה"צ רבי יחזקאל לוינשטיין זצוק"ל הטעים את הדבר על ידי משל מהחיים: באחד המחוזות של מדינת ניו-יורק, נחקק חוק בלתי מתפשר, לפיו חל איסור עז ללכלך את החצרות שלפני הבתים. החוק הכריח את כל דיירי המחוז לשמור את חצרותיהם לבל תתלכלכנה, על מנת לשמור על נוי והדר המחוז. אנשי העירייה היו מסתובבים מפעם לפעם בין השכונות והחצרות, והיה כי מצאו חצר מלוכלכת ומוזנחת, נקנס בעליה בהון רב.
הסיטואציה הביאה את היהודים להרגל קבוע: כל אימת והיו פקחי העירייה מתקרבים אל האזור היהודי על מנת לבדוק ולקנוס, היה ממהר אחד היהודים להיעמד בפתח הרחוב, כשקולו היה צווח: "אידאלך! אידאלך!" (יהודים, יהודים). הקול הקורא 'אידאלך!' היה נותן את אותותיו, יהודי הרחוב היו ממהרים לנקות חיש את חצרותיהם בניקוי מהיר ויסודי, ועד שהופיעו פקחי העירייה, כבר הייתה כל חצר מצוחצחת ונקייה.
הסיפור הזה מתרחש גם אצלינו, מידי שנה בשנה. כל אחד הלא אמור לנקות את חצרו, לנקות את בתי נפשו ולהישמר שייוותר נקי, זך מכל עוון ומצוחצח מכל אשמה. אולם אין אתנו יודע עד מה, היצר מצליח ללכלך את החצרות ולהפיל אותנו אל פח יקוש. כאשר מתקרב הזמן בו יפקחו על מעשינו, יום הדין, בו יפשפשו לראות ולבדוק האם נקיים אנו וזכים, אם לאו, מופיע קול השופר ומרעים בקולו:
'אידאלך!' – זועקת התקיעה וזועקים השברים, 'אידאלך! יהודים!'… ועלינו מוטל להבין את הרמז, להתעורר מקולו של השופר ולמהר לנקות את החצרות, לשוב בתשובה שלמה ולהיטיב את דרכנו.
פחד, רתת וזיע
עבודת הימים הללו צריכה להיעשות מתוך פחד ורעדה מחד, ומתוך שמחה של דבקות מאידך. "וגילו ברעדה" – במקום גילה, שם תהא רעדה, ובמקום רעדה שם תהא גילה.
אלול הרי הם ימי ההיערכות לקראת הדין הגדול ונורא, וכפי שכותב ה'מטה אפרים' שעל האדם להתמלא פחד, רתת וזיע בימי חודש אלול, מתוך ידיעה מוחשית שהנה מגיע יום הדין הגדול והנורא, וחייו בני משפחתו תלויים על כף המאזניים, ובידו להטות את הכף לטובה.
אהבה, שמחה ודבקות
מאידך, בתוך עומק הפחד, מוסתרת גם שמחה עצומה, שמחה על כך שהנה מגיע יום הדין בו נעמוד מול אבינו שבשמים, ניפגש עמו ונזכה לקרבת אלוקים. הלא כך כתב הרה"ק ה'בית אברהם' מסלונים זי"ע, על הכתוב "אתם ניצבים היום כולכם לפני ה' אלוקיכם" – שאין לך דבר ערב ומתוק מכך, שכולנו מתייצבים ביום הדין לפני מלך מלכי המלכים.
ואילו הרה"ק רבי שמחה מפשיסחא זי"ע, ביטא את הדברים בקולמוסו, בדרך חריזה: "השמחה והדאגה מוסתרת בפחד, יזכהו ה' להיות שניהם גם יחד".
את השמחה עמה עלינו לגשת ליום הדין, הסביר כ"ק מרן אדמו"ר ה'פני מנחם' מגור זי"ע, על פי מה שקרא ממאורעות הזמן, מרישומיו של אסיר גוי שנאסר ונידון למאסר של חצי שנה, בכלא שמור ומסוגר, שם סבל מרורות. האישום בגינו הושב האיש בין סורג ובריח, מעניין בהחלט: תשוקה בערה בקרבו לפגוש את נשיא ארצות הברית, ולשוחח עמו פנים אל פנים. מרוב שבערה תשוקה זו, הוא התייצב במקום בו הופיע הנשיא, דילג במסירות נפש מעל גבי מחיצות ומכשולים תוך שהוא מסכן את חייו.
בסופו של דבר הוא השיג את מבוקשו: הוא הגיע עד הנשיא בכבודו ובעצמו, ואף הצליח לשוחח עמו כמה רגעים. בו ברגע קפצו עליו שני אנשי המשמר, אזקוהו ואסרוהו ולאחר מכן הוא נשפט לששת חודשי כליאה מענים. אותו האסיר כתב את הדברים והדגיש שלמרות הכל, כדאי היו לו כל חודשי בית האסורים וכל הייסורים והתלאה אשר עבר, עבור התמורה הנחשקת של לשוחח מספר רגעים, פנים מול פנים, עם נשיא הנערץ עליו. כדאי היה לו לסבול לשם כך.
הסיק מכך ה'פני מנחם' זי"ע: כאותו אסיר אנו צריכים להיות בהגיע יום הדין. הן אמת, מי יוכל לדעת מה חתמו בעתיד גורלו ביום זה? שמא נידון עתה לכליאה ולייסורים? למכאובים ולצער? אולם שווה הוא הצער וכדאי הוא הסבל, ושניהם מתקטנים לעומת השמחה הרבה והעצומה שהנה, התמלאה תשוקת לבבנו בכך שזכינו לעמוד לפני מלך מלכי המלכים בכבודו ובעצמו. כמה שמחה צריכים אנו לשמוח בכך!
זה הכלל: חודש ימים יש בידינו להתמלא בהתעוררות תשובה, לשמוע לקול השופר האומר לנו: 'שובו!'. להתעורר ביראת הדין מחד, כי אכן נורא ואיום הוא היום, ומאידך התמלא בחדווה עילאה ובשמחה של דבקות. ואם כה נעשה, נזכה להיכנס ליום הדין כשאנו צחים כשלג.
כתיבה וחתימה טובה.
(יקותיאל יהודה גנזל, נלקט מתוך גיליונות 'באר הפרשה'. מתוך המבשר תורני ח' אלול תשפ)
3/132