א. לאחרונה מנוהל קמפיין מסיבי נגד סרבני המסכות, תחת הכותרת "הערת? הצלת!". זהו קמפיין מסוכן מאד, שיכול להתהפך בקלות ל"פגעת? הרסת!" כמובן מאליו.
הנה נתאר לעצמנו תרחיש שעלול להיווצר מיח"צ שכזה: נכנס יהודי לבית כנסת בו כולם עוטים מסכה, והוא משום מה אינו עונד מסכה. אם יגש אליו הגבאי ויסמן לו בעדינות שכאן נהוג לעטות מסכה, בדרך כלל זה יפתור את הבעיה מהר. הלה ימהר לעטות מסכה או שלחילופין יבחר לעזוב את המקום. השאלה מה עושים כשהאורח מגלה עקשנות, ודבק בעמדתו להישאר כאן בלי מסכה… כאן מתחילה מלחמת כוחות סמויה בין האורח הבלתי קרוא לבין בני הקהילה.
בהתחלה יגשו אליו יהודי או שניים וינופפו בידיהם נגד פיו לתזכר אותו שוב על אי חבישת המסכה, והוא יסב ראשו לכאן ולשם כאילו אינו מבין שהם מתכוונים אליו. אח"כ יגש יהודי תקיף יותר וילחש על אוזנו: "ר' ייד, כאן ישנה החלטה לא לאפשר להתפלל בלי מסכה", והוא יענה לו: "כאן זה בית כנסת של כלל הציבור ואתם לא יכולים להחליט בשביל כולם".
עד כאן זה אולי נסבל. אבל הבעיה שבדרך כלל זה לא נעצר אלא רק מתחיל, כשאחד מחמומי הקהל מחליט לתפוס אותו קצר, וניגש אליו ונוזף ומכלימו לעיני כל, ואז היהודי ההוא מתמלא בבושה ואזיל חיורא ואתי סומקא, או שהוא מתקצף לעומתו ומשיב נגדו מנה אחת אפיים, והכל נעשה בקולות וברקים לעיני כל העדה ולחרפתם…
ב. אז עכשיו צריך להחליף את השם של הקמפיין הזה, ותחת הכותרת "הערת? הצלת!" צריך לכתוב: "העלבת? הרגת!" או יותר נכון: "פגעת? הרסת!" כי הרי העידו בנו גדולי ומאורי הדור שרי התורה שליט"א שעניין המסכות מורה על הצורך להתחזק בלשה"ר ושנאת חינם, וביטול בתי הכנסיות ובתי המדרשות מורה על הצורך להתחזק בזהירות בכבודם ומוראם – "בבית אלקים נהלך ברגש". וא"כ איך יתכן שההקפדה על המסכות תשכיח את הסיבה שבגללה אנחנו שרויים במצב המביש הזה, ואיך יהפוך הסיבה למסובב, שבמקום שיחשבו הציבור למה הגענו לחרפה הנוראה הזאת, להלביש על צלם האדם – שהוא בצלם אלקים, עד שאמרו חז"ל כל הסותר לועו של חברו כסותר לועו של שכינה, שכאשר נותן סתירה על פניו של יהודי כאילו סותר לדיוקנו של מלך, וכשאדם רוחץ פניו ידיו ורגליו הריהו כרוחץ איקונין של מלך, וכמו שמפורש בתורה בפסוק "בצלמנו כדמותנו" שפני אדם הם כעין פנים של מעלה – וא"כ עטיית המסכה והסתרת הפנים הם אות קלון וחרפה עצומה למה שאמור לשמש כצלם אלקים, וכל זה אמור לעורר אותנו להתחזק בכל הנוגע לכבודו של צלם אלקים של האדם ולכבדו ביותר. ואילו כשאדם מעליב את חבירו בבית הכנסת וגורם לו לבושת פנים, הרי זה כמו שסותר בפניו ומקלקל את דמות צלם אלקים שבו.
ומצינו בסנהדרין (צט, ב) שהמבזה חבירו לפני ת"ח הוא אפיקורס, ומתבאר מזה שהפגיעה נעשית חמורה יותר כשהיא במחיצת אדם גדול, וק"ו בן בנו של ק"ו, כשפוגע בחבירו בבית ה', שזה חמור יותר. והנצי"ב כותב על חורבן בית המקדש, שבאותה שעה היה בהם הרבה פגיעות והעלבות הדדיות מחמת עניינים שהוצרכו תיקון, ואף אם הוזקקו לקיים מצוות מחאה, התביעה היתה על הצורה שמחו, שהיתה בצורה שגרמה לשנאה.
ג. שמעתי סיפור נורא שארע לפני חדשיים, כשהתירו באיזו שכונה לבא לביהכנ"ס בלי ילדים. יהודי אחד הביא את בנו, ובא אליו ת"ח חשוב והעיר לו למה מביא את בנו כשיש מודעה שאין להביא ילדים.
והנה כעבור שבועיים נפטר הת"ח ההוא, ולילה אחד בימי השבעה, הילד הנ"ל שהגיע לבית הכנסת, ביקש מאחיו שירחיק את מיטתו ממיטתו – ואז באותו לילה הגיע אליו הת"ח המוחה ונעמד בין שתי המיטות, ואמר לו: "בא נדבר בלחש שאחיך לא ישמע, לך לאבא שלך ותגיד לו שאני מבקש סליחה על הצורה שמחיתי בו כשהוא הביא אותך אז לבית הכנסת"…
ואני מכיר אישית את הילד ואת האבא, שהינו ת"ח חשוב, והוא כנראה חשב שילד שמתפלל בכוונה אין מניעה להביא אותו כי הוא באמת ילד מיוחד. אבל עכ"פ רואים איך שבשמים הקפידו על המוחה, והגם שלכאורה זכות הקהל לתקן תקנה כזו, אבל להעיר זה משהו אחר!!
ומי לנו גדול מפנחס קנאה, שהיה איש ללא חת שנקם בחוטא לעיני כל העדה, אבל הקב"ה מעיד בו "הנני נותן לו את בריתי שלום", כי אין רצונו אלא שלום, ולכן פנחס זה אליהו, שתפקידו המיוחד הוא להשכין שלום: "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם", שאולי רומז לכל מיני פגיעות ועלבונות שנגרמו בין אבות לבנים ע"י שיח קצת קשה וכדו', שאת כל הקרעים הנפשיים הללו יאחה ויחבר אליהו התשבי, שעם היותו קנאי, הינו איש שלום!!
ויתכן שהסיבה שמעוררים אותנו משמים דווקא על כבוד בתי כנסיות ובתי מדרשות, כי ביהמ"ק השלישי כבר מוכן ומזומן לרדת משמים, ומכשירים אותנו להתעלות בנקודה זו של כבוד בית המקדש מעט, כדי שנדע איך לבא אל בית המקדש השלישי המיועד; והרי בגלל שנאת חינם נחרב ביהמ"ק, והח"ח מאריך שעלינו לתקן חטא זה ביותר כדי להיות ראויים לביהמ"ק השלישי – א"כ כמה זר ומוזר אם דוקא עכשיו אדם במעשיו יגרום להיפך הגמור.
(מאמרי 'עינינו גל' פר' פנחס)