סיפר ר' אליעזר ויספיש ז״ל, שפעם ראה את הגה״ק ר' דוד בהר״ן זצ״ל עומד אחר חצות כולו נרגש ובוכה, באומרו: זה לי הפעם הראשונה מיום שעמדתי על דעתי שהפסדתי מלומר תיקון חצות. וכעי״ז מסופר, שבאחת השנים כשהיה חולה התעורר באמצע הלילה ושאל את נכדו רבי מרדכי אפל זצ״ל מה השעה, ואמר לו שהשעה כבר אחרי חצות. אמר לו רבי דוד בהר״ן שאינו זוכר שאיחר פעם מלקום בחצות (מפי רבי דוד פרידמן שליט״א, בשם רבי שלמה יחיאל פרידמן זצ״ל).
כשהתעוררה פעם נכדתו הקטנה [אשת הגר״י פלקסר זצ״ל] לקול בכייתו וראתה אותו יושב על הרצפה ובוכה כשנר דלוק לידו, קמה ממיטתה מרוב פחד ודאגה מה אירע בבית. ניגש אליה רבי דוד והקים אותה ואמר לה שלא תדאג כי כך נוהג הוא בכל יום, לבכות על חורבן בית המקדש.
לעת זקנותו היה נוהג לומר את תיקון חצות כשהוא יושב על כסא כי לא יכול היה לשבת על הריצפה מחמת כאביו ומכאוביו, אך פ״א ראוהו בכל זאת מתאמץ ויושב על הארץ (מפי רבי דוד פרידמן שליט״א, בשם רבי שלמה יחיאל פרידמן זצ״ל).
ומסופר, שכאשר חיתן את בתו עם בעל ת״ח ויר״ש, חזרה בתו באמצע ימי השבע ברכות ואמרה לו: כיצד נתת לי בעל כזה שלא אומר תיקון חצות? והסביר לה שבדורנו אף הרבה יראי שמים אינם אומרים תיקון חצות ואין זה מראה על חסרון ביר״ש (רשימות רבי אשר לעמיל כהן שליט״א, בשם אביו רבי אברהם הערש כהן זצ״ל).
הדמעות יצרו גומה בקרקע
על אביו הגה״ק רבי נחום משאדיק זצ״ל מסופר (ס' האיש על החומה ח״ג עמ' 347) שמנהגו היה לרדת כל חצות לילה לכותל המערבי ביחד עם ידידו הצדיק רבי נפתלי צבי פרוש זצ״ל ושניהם ערכו תיקון חצות בבכיות קורעות לב, עד שמרוב בכי נתעוור רבי נחום בעין אחת.
וסיפר בנו רבי אברהם בהר״ן זצ״ל (ספר היחס עמ' 15), שהוא זוכר כי בעודו ילד קטן והיה ישן במיטתו, כששמע את בכי התמרורים אשר שפך [אביו רבי נחום] באמירת תיקון חצות, היה ממש נופל מהמיטה מהמרירות והבכיות.
ומסופר (ס' פרי דוד בהקדמת בן המחבר עמ' י״ג) שהיתה בכותל המערבי פינה ששם הוריד הגר״נ דמעות, עד שנעשתה גומא מחמת דמעותיו… והיו צאצאיו מראים זאת לגדולי ישראל אף אחר שנים מפטירתו. והעיד עליו בעל ה'אמרי בינה' במכתבו: ״כמעט לא הניח יום שלא הלך אל הכותל המערבי, והניח ראשו בין ברכיו להתפלל על צרות ישראל וגלות השכינה״.
חשש להתקרב אל הכותל
שח לנו מרן הגר״ש ואזנר זצ"ל על הגרע״י שלזינגר זצ״ל: כשהיה ילד קטן, סבו הצדיק רבי יוסף שמואל שוורץ זצ״ל נוהג היה להעירו בחצות הלילה ולהשכיבו על הריצפה, ובהחזיקו את פאותיו היה אומר: ״לכל הפחות שיבכה בחצות, וישכב על הארץ בחצות״. ואכן כל ימי חייו היה הגרע״י מקונן בחצות לילה על ירושלים ועל גלות השכינה.
מסופר בספר ״מעילו של שמואל״ (עמ' רצ) בשם הגאון רבי שמואל אהרן יודלביץ זלה״ה, שמנהגו היה בעת שמגיע לכותל המערבי, שהיה עומד מרחוק. ואמר שכן היה מנהגו של המהרי"ל דסקין זצ"ל שלא היה ניגש עד לכותל. אמרו לו מקורביו: יתכן שרבינו המהרי״ל דיסקין חשש שזהו כותל העזרה כפי שחששו בזמנו, אבל בזמננו התגלו שרידי הכותל המערבי לכל ארכו עד לכותל הדרומי, והתברר בודאות שזהו כותל הר הבית והגישה אליו מותרת לכל. ענה ואמר: לא זה היה טעמו של המהריל״ד, אלא משום שחשש שכשיגיע אל הכותל המערבי שריד בית מקדשנו עלול הוא להתרגש עד לסכנת חיים, והיה זה עבורו ספק פיקוח נפש.
וסיפר עוד, כי בבואו של המהריל״ד לירושלים ביקש לגשת לכותל המערבי, אבל בדרכו נרעש וקרא: מה נורא המקום הזה, אין זה כי אם בית אלקים וזה שער השמים, ועכשיו השכינה הקדושה בגלות ובצער ובוכה ומקוננת על בניה שגלו מעל שלחן אביהם ועל האב שהגלה את בניו. ומרוב בכי ודמעות חש ברע ושב על עקבותיו.
[ומובא שם עוד ששאלו את רש״א: אם כן מדוע אין הוא מתקרב אל הכותל, האם חושש גם הוא מהתרגשות עד פיקוח נפש? ואמר: מי ידמה ומי ישוה למהרי״ל דיסקין וטהרת נפשו. לא זו הסיבה, אלא משום שהחיילים עולים להר הבית האסור בעליה כדי לשמור על הנגשים אל הכותל, ואין אני רוצה להמנות על אלו שגורמים לחיילים לעבור על איסור].
המבחן העצמי של האדר"ת
סיפר רבנו הגראי״ל שטינמן זצ״ל שראה בכת״י של האדר״ת בצוואתו (נפש דוד או' לד) וז״ל: "חז״ל אמרו בברכות (מא, ב) לידע אינש בנפשיה אם צדיק גמור הוא. בעוונותי הרבים נסתפקתי על עצמי כמה פעמים, אמנם לקחתי לעצמי בחינה הזאת, ואני רואה בעצמי סימני טהרה ויראת שמים: הן תלאות רבות והרפתקאות שונות עברו עלי ל״ע, והן הן הזקינו אותי בלא עת, ילדים רבים נקטפו באביב ימיהם ל״ע – בכל זה אין דבר אשר יביאני לידי בכי תיכף, כמו שמביאני זכרון ירושלים עיר קדשנו ובית תפארתנו, גלות השכינה, גלות התורה וגלות ישראל, אשר ברגע התבונני כמו זולגות עיני דמעות".
ואמר רבנו, שרואים בכת"י במקום הנ"ל סימנים של כתם גדול של דמעות שירדו מעיניו של האדר"ת בעת שכתב את הדברים.
(נלקט ע״י י"ג, קובץ גיליונות)