מה גרם לרבי איסר זלמן מלצר, להגיע ממרחק כה רב ולטפס עד לקומה הרביעית לקידוש של חתן 'בר מצוה'?    

  הרב בנימין בירנצוויג

"וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה'" (בראשית כ"ט, ל"ה)

אמרו חז"ל: 'לא היה אדם שהודה לה' עד שבאה לאה והודתה' (ברכות ז), שנאמר: "הפעם אודה את ה'", ויש לתמוה, וכי לאה היא הראשונה שהודתה לה' על הנס שהיה עמה? הלא האבות הקדושים היו לפניה והקריבו קרבנות ושבחו לה' על הניסים והנפלאות שהיו עמם?

ומבאר הכתב סופר: אמרו חז"ל 'הקורא הלל בכל יום הרי זה מחרף ומגדף' (שבת קיח), והכוונה שכאשר אדם רואה שנעשה לו נס שלא בדרך הטבע – מוצא עצמו מחויב להודות לה' ולספר גבורותיו, אבל על דברים שנעשו לו בדרך הטבע אינו מתעורר להודות לה', שזה נראה לו כמנהג העולם ומציאות הטבע, והרי אמרו רבותינו "כל הנשמה תהלל קה" על כל נשימה ונשימה יש צורך להודות לה', הגם שזהו מחויב המציאות, דלולי זה לא יחיה, ואין בזה דבר שמחוץ לטבע, בכל זאת צריך להודות על כל נשימה ונשימה. ולכן מי שאינו אומר בכל יום רק את ההלל המסודר לנו להודות על נסים שעברו ונעשו לאבותינו במצרים, ואינו מודה על ניסי ה' וחסדיו המרובים בכל רגע ורגע, הרי זה מחרף ומגדף, שמראה בזה שאינו מכיר טובות ה' עליו וכל הטובות הם מצד שעולם כמנהגו נוהג.

אברהם ויצחק הודו ושבחו לה', אבל כיון שנעשו להם  נסים שלא בדרך הטבע אין כל חידוש בכך שמצאו עצמם מחויבים להודות ולשבח ולזבוח לפני ה', אבל אצל לאה מצינו שנתנה הודאה לה' בהיוולד לה בן, הגם שכך הוא הטבע וההרגל, בכל זאת לא תלתה במקרה וטבע אלא הודתה לה' על שילדה.

בהודאה מסוג זה לאה היתה הראשונה, ושבחוה חכמים על כך. וסיים הכתב סופר 'והוא פירוש נכון'. באמת אמיתי ויסודי לכל החיים.

מעשה באדם שהלך בדרכו ופגע בו רכב, וברוך ה' ניצל בנס ונשאר שלם בגופו. למחרת, הגיע לבית הכנסת והביא עמו 'לחיים'. הוא חילק לאנשים וסיפר על הנס שקרה עמו. למחרת, הביא מתפלל נוסף בבית הכנסת 'לחיים' על נס שקרה לו. התפלאו האנשים על הניסים שהתרחשו יום אחר יום לאנשי בית הכנסת, נתקבצו ובאו אליו לשמוע איזה נס קרה עמו? אמר להם הלכתי בדרך, עברתי את הכביש ולא קרה עימי כלום! ועל זה אני מודה לה'!!

אם נשכיל להתבונן בענין זה, הרי שכל צורת החיים וההרגשה תשתנה מיד. כמה שמחה תמלא את יעודנו ונפשנו, על חיינו המסורים ביד ה' שבידיו הכל בכל מכל כל. נוכל להוריד מעל כתפינו טונות של דאגה כאשר נחיה בהרגשה גבוהה ומרוממת זו, שגם כשח"ו ישנן צרה או מכאוב, נהיה נסוכים בהרבה תקוה ובטחון בה'.

מעשה נשגב בענין גודל הכרת הטוב, מובא על מרן רבי איסר זלמן מלצר:

בנו של הגאון רבי שלום אייזן זצ"ל, ממורי ההוראה המובהקים שבירושלים הגיע למצוות, והוא סר לביתו של רבו הגרא"ז מלצר זצ"ל על מנת להזמינו לקידוש בשבת, הנימוס חייב זאת אף שהוא לא העלה בדעתו שהגאון הישיש והחלש יוכל לבוא באופן רגלי ממרחק כה רב.

הקידוש היה בעיצומו, גדולי ירושלים השתתפו בשמחה בראשם הגאון מטשיבין זצ"ל, שלאחר שטיפס במעלה המדרגות התלולות, קרוב לארבע קומות גבוהות, התנשף ואמר: "המעלות של דירה זו הן חסרונותיה". וכך הסבו גדולי ירושלים בשמחה ושוחחו בדברי תורה…

לפתע נראתה בפתח דמותו הגבוהה וההדורה של רבי איסר זלמן מלצר במחלצות השבת ההדורות. הכל קמו לכבודו ולא הסתירו את השתוממותם, הכיצד טרח, יגע ובא מהלך כה רב? רבי איסר זלמן הבחין בפליאתם, ואמר להם: "אמת, רב המהלך מכפי כוחותי, אבל חייב הייתי לבוא משום הכרת הטוב לבעל השמחה, הכרת טובה שבזכות חתן בר המצוה חלף במוחי הרהור תשובה!!"

הדברים הפכו סתומים עוד יותר והגאון הישיש המשיך ואמר: "כאשר רבי שלום בא להזמינני לבר המצוה של בנו, חלף במוחי הרהור בזק, הנה ר' שלום חוגג כבר את היכנס בנו למצוות, והרי זה עתה נערכה חתונתו, והרהרתי איך שהזמן חולף מהר, יש להזדרז ולשוב בתשובה בטרם יבוא עיתי, ואם בזכותו חלף במוחי הרהור תשובה, חייב אני לטרוח ולהשתתף בשמחתו מדין הכרת הטוב". [ילקוט לקח טוב].

זוהי דקוּת אבחנתם של גדולי ישראל בגודל חיוב הכרת הטוב על כל דבר קטון כגדול!

סיפר הגאון רבי ראובן קרלנשטיין זצ"ל: מנהג של שנים היה לו למרן הרב שך זצ"ל להגיע לפני כל סוף זמן לומר שיחה בישיבת תפארת ציון בבני ברק, ובזה המשיך את מנהגו של מרן החזו"א. ראש הישיבה, הרב איזנשטיין, נהג לבוא להזמינו מידי שנה בשנה. ויהי היום הוא נכנס לחדרו ימים ספורים לפני סוף הזמן ואמר לו כדרכו: "מחכים בישיבה לבואו של ראש הישיבה!" אך מרן הרב שך עונה לו:"אינני יכול לבוא, כוחותי כבר אינם איתי, אפילו לתפילה אינני יכול לעלות להיכל הישיבה, הולך אני רק עד היכל כולל האברכים הקרוב".

"חלילה!" הגיב הרב איזנשטיין, "אם קשה, אנו לא נטריח את ראש הישיבה, רק אבקש ברכה". הרב שך בירכו והושיט לו יד בלבביות. כאשר עמד ר' צבי ליד דלת היציאה קרא לו הרב שך בקול לעבר הדלת. הרב איזנשטיין המופתע שב לאחוריו, והרב שך התחיל לברר באיזה יום ובאיזו שעה צריכים לבוא.

"אינני רוצה שראש הישיבה יבוא", ביקש הרב איזנשטיין,

"לא, לא! רצוני לדעת את היום והשעה!" חזר ואמר הרב שך, ואומר לך את האמת, אין לי כח לבוא כמו שאמרתי, אבל נזכרתי כי אני חייב לך הכרת הטוב, הרי אתה בעל תפילה בהיכל ישיבת פוניבז' בימים נוראים, ממילא אתה מעורר אותי בתפילותיך, איך לא אבוא אם חייב אני בהכרת הטוב?! "

וסיים הרב קרלנשטיין: נשאל את עצמינו: מאות אנשים, קרוב לאלף התפללו בישיבת פוניבז' או בכל בית כנסת אחר ברחבי העולם, כמה מהם חושבים להכיר טובה לשליח הציבור על הנעמת התפילה, על הרהורי התשובה וכדו'? ואדרבה, יאמרו לך 'וכי אני חייב לו? הוא חייב לי! נסה שנה אחת למנוע ממנו להתפלל לפני העמוד, נראה מה יאמר על כך?' אבל מרן הרב שך בדרגת אצילות מופלגת הרגיש כי יש לו חובת הכרת הטוב על כל דבר קטן שגרם לו טובה!