חכמינו ז"ל אמרו במדרש: צריך אדם להטפל בבנו עד שלש עשרה שנה, מכאן ואילך צריך שיאמר "ברוך שפטרני מעונשו של זה", כלומר, שעד עכשיו נענש האב כשחטא הבן, כיון שעליו מוטל לחנכו, ועתה הוא מחויב במצוות מצד עצמו, ואביו נפטר מעונשו. ועל פי זה כתבו הראשונים שבהגיע בנו של אדם לגיל שלוש עשרה, צריך לברך ב'שֵׁם ומלכות': "ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם שפטרני מעונשו של זה"; וכן נהג המהרי"ל. ולדעת הרמ"א, כיון שהברכה לא הוזכה בגמרא אין לברך בשם ומלכות; אך יש אומרים שכיון שהברכה הוזכרה במדרש, וגם מהרי"ל עשה מעשה ובֵרך בשם ובמלכות, יש לברך בשם ובמלכות. ויש מפוסקי זמננו שהורו לנהוג כדעת הרמ"א. [שו"ע ב, ומשנ"ב ו-ח; ביאורים ומוספים דרשו, 22]

בעבר נהגו לברך "ברוך שפטרני" בשעה שהנער משמש כש"ץ או כקורא בתורה בפעם הראשונה, כיון שאז נודע לרבים שהגיע לגיל שלוש עשרה ונעשה גדול; ובזמננו נהגו לברך בשעה שעולה לתורה בפעם הראשונה, בשבת או בחול. ויש שכתב שאם לא ברך בפעם הראשונה, יכול לברך מתי שייזכר בכך. ומי שיש לו בנים תאומים - יש אומרים שיברך על כל אחד בנפרד, ולא יברך על שניהם יחד, ואף אם מברך ללא שם ומלכות, כיון שמשנה מלשון הברכה שתיקנו חכמים. ויש אומרים שיברך ברכה אחת לשניהם ויאמר "מעונשם של אלו". והפוסקים כתבו טעמים שונים מדוע לא תיקנו לברך ברכה זו על בת בהגיעהּ לגיל שתים עשרה. [משנ"ב ו, ושעה"צ ז; ביאורים ומוספים דרשו, 10 ו־19]

הפוגש בקרובו או בידידו לאחר חלוף יותר משלושים יום מהפעם האחרונה בה נפגשו, והוא חביב עליו מאד ושמח בראייתו – מברך 'שהחיינו'. ואם חלפו יותר משנים עשר חודש – מברך "ברוך... מחיה מתים". ואם בתוך שלושים הימים שלפני פגישה זו נודע לו באמצעות הטלפון, מכתב, או כל אמצעי אחר, כי שלומו של קרובו או ידידו טוב – לא יברך. ויש שכתב שאם הקרוב או הידיד נמצא במקום שאילו אירע לו דבר רע חלילה היה נודע לו על כך – לא יברך, שהרי זה כאילו נודע לו ששלומו טוב. ואכן, בזמננו, שהטלפון מצוי, אין נוהגים לברך ברכה זו. ויש שכתבו שבלאו הכי אין לברך ברכה זו בזמננו, משום שאין אנו בקיאים במידת החביבות הנדרשת, ומטעמים נוספים. [שו"ע ב, שו"ע א, משנ"ב ב-ג, ושעה"צ ג; ביאורים ומוספים דרשו, 2 ו־5]