"אם בחוקתי תלכו" (כו, ג)
השפע – בזכות התורה
כל הברכות והשפע היורד לעולם, הוא בזכות עמל התורה.
בספר "משיבת נפש" (לרבי יוחנן לוריא זצ"ל) כתב שיש רמז לדבר: הפרשה הראשונה שבפרשתנו, המונה את כל הברכות, פותחת באות א': "אם בחקתי תלכו", ומסתיימת באות ת': "ואוליך אתכם קוממיות", לרמז שאם ילמדו ויקיימו את התורה מא' ועד ת', יזכו לכל הברכות המנויות בפרשה.
אך חשוב להדגיש ולזכור, שלא די ללמוד תורה, אלא צריך לעמול בה! להתאמץ להבין כל דבר על בוריו.
מתי להזמין את חברת התקשורת
לפני כמה עשרות שנים הוזקקתי לנסוע ללוס אנג'לס כדי לחזק ולעודד את בני הקהילה שם. להיפגש עם נדיבי עם המוכנים לתרום להמשך פיתוח מוסדות התשובה בארץ הקודש, להגדיל תורה ולהאדירה.
חפצתי שהקהל הגדול המגיע בהמוניו לדרשה המרכזית יוכלו לראות את מרן זצ"ל בשידור חי, ובהזדמנות זו יחזקם בדברי עידוד וברכה. באותם ימים, כדי להוציא דבר כזה אל הפועל היה צורך בהכנת תשתית על ידי חברת התקשורת, הכוללת קדיחות, חיבור כבלים, התקנת מסכים, ועוד. כל זאת בשתי הנקודות – בביתו של מרן זצוק"ל ובמקום הכינוס בלוס אנג'לס.
לא ידעתי באיזה זמן להזמין את טכנאי חברת התקשורת לעבודה בביתו של מרן, משום שלא רציתי להפריעו מלימודו. התייעצתי עם בני משפחתו והם השיבו שמומלץ להזמינם בשעה תשע בבקר, כשמרן זצוק"ל מתחיל את לימודיו, דאז שום דבר לא מפריע לו!".
כך היה! חברת התקשורת עשתה את כל העבודות הנדרשות, ומרן המשיך ללמוד כדרכו. לאותו כנס הגיעו למעלה מאלף איש. מרן עלה לשידור, התרגש מאד לראות את הקהל הרב שהגיע, ונשא דברי חיזוק חוצבי להבות.
עמל התורה הזה החל עוד בילדותו של מרן. פעם אחת, בהיותו ילד קטן, הוא ישב ולמד בבית הכנסת "שושנים לדוד". לפתע החל חלק מהבניין להתמוטט, וכבר לא היה שייך לצאת ממנו דרך חדר המדרגות. נכח במקום מרן רבי יעקב חיים סופר זצ"ל, בעל ה"כף החיים", שסיפר שהוא בעצמו פחד מאוד, עד שהביאו סולם והורידוהו. ואז סיפר על הילד שעדיין יושב למעלה ויש צורך לחלץ גם אותו… כשעלו למעלה מצאו ילד שקוע בלימוד ולא מרגיש בכל מה שנעשה מסביב… וראה עוד באריכות ב'משכני' בראשית (ח"א עמוד רל"ב ואילך) על עמלו של מרן זצ"ל בתורה.
התורה – נשמת אפו
בהיות מרן זצ"ל בגיל תשעים ושתים נפל וריסק עצם, והוצרך לעבר ניתוח מסובך וקשה לאיחוי השבר.
מספר בנו, הגאון רבי משה יוסף שליט"א, שזמן קצר אחר הניתוח, כשהתאושש מעט ועדיין לא היה יכול לקרוא בעצמו, ביקש שיביא ספר ויקרא לפניו.
לאחר מכן הביאוהו הביתה. הוא שכב במיטה, ובקושי היה יכול לזוז. אחרי הניתוח חייבים לישון. הוא ישן מעט, ומיד התעורר וביקש שיניחו את הספרים לידו, והתחיל ללמוד…
בני משפחתו לא הבינו איך יתכן הדבר, הלא זה עתה עבר ניתוח קשה ומתיש, כיצד הוא מסוגל ללמוד ולעיין?! אבל הלימוד היה כל חייו, ממנו שאב את חיותו!
אחר כך בא מישהו ואמר לו חלק מפסוק מסויים, והקדים: "ישעיהו הנביא אומר". מרן זצ"ל היה בשיא העירפול, ועם כל זאת עצר אותו ואמר: "זה פסוק ביחזקאל, לא בישעיהו".
בנו, הגאון רבי יצחק יוסף שליט"א מספר, שפעם כשנסע עמו, לקח איתו מסכת כתובות. הוא הכין את הסוגיא לפני כן ורצה ללמוד בנסיעה עם אביו. ואביו, בלי ספר, עבר איתו על הגמרא, רש"י, תוספות, והוסיף לומר לו לעיין במהרש"א על התוספות שאומר כך וכך!
כך היה נראה לימודו בעת נסיעה. מוחו לא הפסיק כל הזמן לחשוב בלימוד. ולמה? כי הוא דבק בה' יתברך, ומלבד התורה הקדושה לא עניין אותו שום דבר.
מספר אחד החברים שלמדו איתו בבחרותו, שכשהיו עוברים בעיר העתיקה, כולם היו מסתכלים אילו בגדים חדשים הביאו לחנויות, חולצות, מכנסיים, חגורות וכדומה. אבל הרב היה תמיד שקוע בלימודו, ולא היה מסתכל לא ימינה ולא שמאלה, לא עניינו אותו כלל בגדים ושאר ענייני העולם הזה. לו יש עולם של תורה, ובתורתו יהגה יומם ולילה!
אנשים חושבים שלמרן זצ"ל היו כישרונות בלתי רגילים, זכרון פנומנלי… וטעות היא בידם. מרן זצ"ל אמר פעם שכשהיה נער צעיר לא היה זוכר את לימודו, והיה בוכה בכיות רבות לפני הקדוש ברוך הוא שיתן לו זיכרון. אכן חנן אותו ה', ופתאום נפתח לו הזיכרון, אבל יחד עם זאת לא היה מאבד רגע. כל רגע אצלו היה מחושב, מנוצל ללימוד התורה הקדושה!
שכר עמל התורה
התורה מבטיחה שפע של ברכות למי שעמל בתורה. גם את זה ראינו אצל מרן זצוק"ל:
פעם אחת הגיע ארצה יהודי אמריקאי ממשפחת אלבז. משפחה זו היתה במקורה במצרים ולאחר מכן עלתה ארצה. הוא עבר להתגורר בארצות הברית, שם הוא משמש כיום כרב קהילה. אביו – שלמד במצרים – היה מתלמידיו החשובים של מרן בהיותו אב"ד בקהיר.
הוא סיפר לי שלאחר שאביו עלה ארצה ממצרים, הוא נכנס לבית מרן ומצא אותו מודאג. מרן סיפר לו שהוא סיים לכתוב את אחד מחלקי ספרו "יביע אמר" (אחד מהחלקים הראשונים) אך כיון שעלות הוצאת ספר גבוהה מאד, ואין ברצונו ליטול הלוואות, אין באפשרותו להוציא את הספר לאור העולם, ולזכות את עם ישראל בתורתו.
הקב"ה עוזר לעמלי תורה: התלמיד שוחח עם אמו, והיא הסכימה לוותר על חלק בירושה שהגיע לה לצורך הוצאת הספר!
********
ה"אור החיים" הקדוש בביאורו האחד-עשר מבאר, שהתורה נקטה בלשון "תלכו", להורות שאת שכר התורה והמצוות לא נקבל בעולם הזה, אלא נלך עמו לעולם הבא.
התורה אינה מזכירה את שכר המצוות. כבר אמרו רבותינו (קידושין לט ע"ב): "שכר מצוה בהאי עלמא ליכא". זאת לפי שאין שום דבר בעולם שיוכל להכיל ולהשתוות לערכה ולשכרה של מצוה אחת ממצוות התורה.
רק כאשר "תלכו" – תוכלו להבין
ה"חפץ חיים" זצ"ל היטיב לבאר זאת במשל נפלא:
יהודי קשה-יום, שלא הצליח בעסקיו, הגיע למצב שאפילו פת לחם לא היתה לו. מה עושה יהודי במצב כזה? זועק להשי"ת שיעזרהו למצוא טרף לביתו ולהשביע את רעבונו.
אכן, "שוועת עניים אתה תשמע. צעקת הדל תקשיב ותושיע". לפתע הבחין באבן נוצצת מונחת על רצפת הרחוב. הרימה והלך לתופר הבגדים, בתקווה שיסכים לקנות ממנו אבן זו, כדי לתפור אותה באחת החליפות.
החייט התבונן באבן, ושאל בתדהמה: "כלום באת לצחוק עלי? האבן הזאת יקרה מאד, ולא תוכל למכור אותה אלא רק אצל צורפי הזהב, לא אצלי!".
היהודי ניגש לצורף הזהב והראה לו את האבן הנפלאה. המוכר התפעל ממנה מאוד ושאל: "היכן השגת את האבן הזו? זו אבן יקרה מאד המתאימה לאוצרות המלך!".
נסע היהודי לעיר הבירה ודפק בשערי ארמון המלוכה. לשאלת השומרים מה מבוקשו, אמר כי בידו אבן יקרה שהמלך ודאי יחפוץ בה.
מיד הכניסוהו פנימה, לטרקלין המלך, שם הוציא מכיסו את האבן היקרה והציגה לפני המלך.
המלך התפעל מיופיה ומהדרה של האבן והחליט לקובעה בכתר מלכותו. הוא ביקש להעניק ליהודי שמצאה כסף וזהב לרוב מאוצרות המלוכה.
שר הכספים נכנס, יחד עם היהודי – שלא זכה מימיו לגעת בכסף וזהב – לבית האוצרות. כדי להמחיש לו את הזכייה הגדולה, בה זכה, החל לדבר על ליבו, ושאלו: "האם יודע אתה כמה עולה דינר כסף?".
"אלף פרוטות נחושת", ענה העני.
"וכמה עולה דינר זהב?" שאל השר.
"אף פעם לא היה לי דינר זהב, אך חושבני ששוויו מאה דינרי כסף", ענה העני.
השר הכניסו לבית הגנזים, פתח לו מגירה גדולה ואמר: "יש כאן אלף דינרי זהב, הם שלך!" היהודי כמעט והתעלף…
"גם במגירה השניה יש אלף דינרי זהב, וגם בשלישית, וכל זה שלך".
היהודי צנח על הארץ, פרץ בבכיות של אשר ושמחה, ונתן הודאה להשם יתברך על הממון הרב ששלח לו במציאת האבן הקטנה.
הנמשל: כל מצוה ממצוות התורה הקדושה, היא בבחינת אבן יקרה שהקדוש ברוך הוא מניחה בכתרו. לכן אין גבול לשכר שאדם יקבל בעבור האבן הקטנה הזאת, שהונחה בכתרו של המלך בזכותו. לא ניתן לשבר את אזנו של ילוד אשה, בשר ודם, בגודל השכר על הנחת תפילין, על עניית "יהא שמיה רבה" בכוונה, על מעשה צדקה וחסד, ומעל לכל: על לימוד תורה, "ותלמוד תורה כנגד כולם" (פאה א, א). בדומה לאותו יהודי עני שלא הצליח לקלוט את גודל השכר שקיבל על האבן הקטנה שמצא.
רק כאשר "תלכו" לעולם הבא, לאחר שאדם מזדכך ומשיל מעליו את מלבוש הגוף, ונותר רק עם הנשמה – הוא יוכל לקלוט את השכר העצום והנפלא עבור כל מצוה. או אז, יבין האדם אילו אבנים יקרות היה באפשרותו להשיג, ויתחרט על כך שלא השקיע והתאמץ יותר לקיים עוד מצוה ועוד מצוה.
(מתוך הספר 'משכני')