ואכלתם לשובע כה יט
יהודי בא לפני רבו, שבור ורצוץ. רודף הוא אחר הפרנסה, וזו בורחת ממנו בכל אשר עסק, נכשל. שערי ההצלחה ננעלו בפניו.
הביט בו הרב: "אתה בכל זאת חי, לא גוועת ברעב"…
אכן, לבסוף שולח הוא יד במלאכה מזדמנת, מרוויח מן היד לפה, אבל זה לא זה. מה יעשה?!
אמר לו רבו: "עצתי לך, ביום חמישי מתקיים היריד בעיר הסמוכה. לך לשם, ותסתכל סביבך!"
לבו ניתר משמחה. מי יודע מה חזה הרב, איזה עסק יזדמן לפניו. בלב מתרונן הלך אל היריד. המוני סוחרים הגיעו עם עגלות מלאות. מיקמום ברחבה והפכום לדוכנים גדושי סחורה, ואת הסוסים קשרו לעצים סביב. על צוארם תלו שק עם שיבולת שועל, למאכלם.
המוני הקונים עברו מעגלה לעגלה, מיששו והתמקחו, שילמו ולקחו, ואיש לא פנה אליו בדברים. נהדף ממקום למקום והפריע בכל מקום, עד שמצא מקלט בצל העצים, בין הסוסים, והמתין למישהו שיתעניין בו ,שיציע דבר מה, ולשוא. היריד ננעל, הסוסים שבו ונרתמו לעגלות הריקות ועזבו את המקום, והוא נותר לבדו… בלב דוי שב אל הרב עם תקוה שנכזבה וטרוניה גלויה. "בידיים ריקות שבתי, רבי", הפטיר במרירות.
"לא ציפיתי שתעשה שם עסקים", אמר הרב. "אבל לבטח החכמת. ספר נא מה ראית".
וכי מה ראה, הלא הדפוהו ממקום למקום עד שמצא מקלט בין הסוסים…
"נו", אמר הרב, "מלפנו מבהמות ארץ" (איוב לה, יא). ניתן ללמדו גם מסוסים"…
צחק האיש צחוק מריר: "אכן, הסוסים כבני אדם, יש חכמים ויש טיפשים… קשרו אותם ברסנם לעצים. היו שהתאוו לעשב שלרגליהם, אך החבל הקצר לא אפשר להם. משכו והתייסרו ונפצעו עד שנכנעו, והשקיעו עצמם בשק שיבולת השועל. והיו חכמים, שמיד אכלו מן השק וחסכו את ההתאמצות והאכזבה"…
"ועוד תאמר שחזרת בידיים ריקות? הלא זה מה שרציתי שתראה", קרא הרב. "הבורא יתברך נותן לחם לכל בשר, תולה לכל אחד מאיתנו את שק שיבולת השועל, ורבים כל כך מתאמצים ומושכים ומנסים ומתאכזבים –
ולבסוף, כולם משקיעים ראשם בשקיהם שלהם –
האם לא חבל"…
הוא הושיט יד, והאב לקח. הוא בכה והתחנן והאב לא שעה
ה' מיטיב לכל, אין בכך ספק. ובכל זאת, הן רואים אנו צרות כה רבות! אין ברירה, חייבים לומר שגם הן לטובה!
וכרבינו ה"חפץ חיים" זצ"ל שפגש בתלמידו שיצא לעסקי מסחר וההצלחה לא האירה לו פנים. התעניין: "מה נשמע?"
נאנח התלמיד: "מה אומר לכם, רבי – יותר טוב לא היה מזיק!"
"מנין לך", השיבו ה"חפץ חיים". "לי אין ספק בכך, שיותר טוב היה אכן מזיק. שאם לא כן, היה טוב יותר!"
משל למה הדבר דומה, לבן שחש במעיו והרופא הורה למנוע ממנו כל מאכל במשך יממה שלמה. כל אותה עת ניטש קרב בינו לאביו. הוא הושיט יד, והאב לקח. הוא בכה והתחנן והאב לא שעה. בגלל אהבתו, בגלל דאגתו, בגלל רחמנותו, עבור טובת בנו!
ועל כך אמר רבי איצלה פטרבורגר זצ"ל: בכל בוקר מודים אנו לבוראנו בשם ומלכות שעשה לי כל צרכי". והלא אף ספק ברכות, להקל. וכאן, אין שום ספק: מה שיש לי, ואף מה שאין לי, הכל בכלל "כל צרכי"!
מדוע? או כדי למרק עוונות, או כדי שנבקש, וניצור תלות בבורא – אבל כבר מסופר על צדיק אחד, שבוסס ברפש חוצות בנעליו הקרועות, הרטיבות חדרה, הקור הקפיא – ולפתע הושלמה המלאכה: הסוליה ניתקה בשלמותה ושקעה בבוץ…
נשא עיניו למרום, ואמר בשברון לב: "רבונו של עולם, אבקשך, אנא, אחד מן השניים: או שתתן לי נעלים, או שתתן לי שכל להבין שאיני צריך נעלים!
אבל אם לא זה ולא זה, עלולה חלילה לעלות בלבי טרוניה. אל תביאני לידי ניסיון"…
ואנו, הרי שכל אין לנו. נבקש, לפחות, שיהיו לנו נעליים…
הסטייפלר זצ"ל אמר לי
הסטייפלר זצ"ל אמר לי, שמימות עולם לא היתה כזו סייעתא דשמיא ללימוד התורה כבדורנו –
האם אנו מנצלים אותה?!
והכוונה, לרוחניות ולגשמיות כאחד!
אני, עוד אכלתי "ימים" אצל בעלי בתים. איזו עניות היתה ,להם לא היה מה לאכול, ולנו מכל שכן! לא בכל יום משובצים היינו לארוחת חסד. היו ימים שרעבנו מלכתחילה. שמראש ידענו שאין מה לאכול והיו, שרעבנו בדיעבד. חשבנו שיהיה ולא היה –
בחור ישיבה התענין אצל חברו: "מה נותנים לך שם לאכול?"
ענהו: "אפילו לחם אין. נותנים דיסת גריסים, קשיא", כך נקראה.
הפטיר השני: "מצבך עוד טוב. לך נותנים קשיא, ולי נותנים תירוצים: היום לא השיגו, בעל הבית חולה"…
ולמדו! אוהו, איך למדו!
כך בחורים, וכך אברכים!
המשגיח של ישיבת ברנוביץ', הגאון הצדיק רבי יעקב ישראל לובצ'נסקי זצ"ל, הי"ד, סיפר לי, שבשעתו התגורר באיישישוק, וה"חפץ חיים" בימי אברכותו, לאחר שחיבר את ספרו, נסע עם בנו לכולל הפרושים באיישישוק, ללמוד בפרישות. ומובן, שאכלו "ימים". אלו שהכירוהו, תמהו: וכי לפי כבודכם הוא, לאכול "ימים"? ענה: "הן פסוק מפורש הוא: מי האיש החפץ חיים – אוהב 'ימים' לראות טוב (תהילים לד, יג), אין 'טוב' אלא תורה (אבות פ"ו מ"ג)!"
ומבחינה רוחנית
ל"שאגת אריה" זצ"ל לא היה ש"ס! שואל היה מסכתות מבעלי הבתים! לרבי ישראל סלנטר זצ"ל לא היה ש"ס! למד בספרים שאולים! בכל ישיבת סלבודקה היה רשב"א אחד, "שיטה מקובצת" אחת! היה תור לעיון! כמה התיגענו בש"סים משובשים, דפוס זיטומיר, עד שמצאנו שהגירסה בש"ס דפוס וילנה מתוקנת!
והיום, כזה שפע, ספרי ראשונים ואחרונים, מפרשים ומלקטים, אין תירוצים!
שמעתי מרבי חיים שמואלביץ זצ"ל: כמה כואב הלב! בחור יושב ולומד, הרי הוא בגן עדן. והפוסק מדברי תורה ועסק בדברי שיחה, מאכילים אותו גחלי רתמים (חגיגה יב ע"ב, עבודה זרה ג ע"ב), והרי זה גיהנום –
מעצמו, מיוזמתו מגרש עצמו מגן העדן, לקלחת הגיהנום!…
(מתוך והגדת הגדה של פסח)