"אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה'" (ויקרא א', ב')
מפני מה הוצרך הכתוב לומר "מכם"? פירש ה"אור החיים" הקדוש: "עוד ירמוז, לצוות את אנשי חיל להשתדל לקרב לבבות עם בני ישראל לעבודת ה', ולזה יקרא 'קרבן לה", כי על ידי חטא האדם יפרד הדבקות של ישראל עם אביהם שבשמים, כדכתיב (דברים ד, ד): 'ואתם הדבקים בה", ויהיו נבדלים ומרוחקים מהשכינה. והאדון ברוך הוא יקפיד כביכול על הדבר, ויתאווה לקרב אותם אליו, וציווה להוכיח לכל הרחוק ולקרב לבו. גם העניש למעלים עין מהדבר, והגדיל שכר המזכה, כמאמר התנא (אבות ה): 'כל המזכה את הרבים – אין חטא בא על ידו', כי ישמרנו ה' משגיונות".
החטאים גורמים להפרדת הדבקות של ישראל עם אביהם שבשמים. הקב"ה מתאווה לעוד ועוד נשמות שהתרחקו, והקורבן המעולה והמובחר ביותר הוא, כשאדם זוכה לקרב יהודי רחוק לאביו שבשמים, ומסייע בעדו להפסיק לחטוא, בכך הוא מקרב בחזרה את השכינה לעם ישראל.
משום כך, היצר הרע מנסה בכל כוחו למנוע את האדם מלעשות זאת, באמרו: "אני צריך ללמוד, חבל לי לאבד את זמני היקר…". בטענות כאלו הוא מונע בעדנו מלהקריב קרבן לה'.
בעוונותינו הרבים, אין לנו כיום את בית המקדש, ואין לנו אפשרות להקריב קרבנות שיכפרו עלינו. מה יעשה, אפוא, אדם שחטא בשוגג ורוצה כפרה? – יקרב יהודי להשי"ת! והרי זה חשוב ומקובל יותר ממה שהביא חטאת!
מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל היה אומר, שעיכוב הגאולה נובע מכך שאנשים אינם יוצאים לקרב יהודים לאביהם שבשמים. הם דואגים רק לעצמם, שהם יוסיפו לגדול בתורה, ולא דואגים לאחרים, שיתקרבו גם הם לתורה!
בוודאי שכל אחד חייב לשאוף לגדול בתורה, אולם אל לו להזניח, בגלל שאיפה זו, יהודים אחרים. עליו להתייעץ עם רבותיו איך לשלב בצורה נכונה בין הדברים.
על ידי הקרבה הזאת שמקרבים יהודים לאביהם שבשמים, מרגישים הרגשה טובה יותר, הרגשה של עונג, נחת וסיפוק. כל ההרגשות הטובות האלו נובעות מדבר אחד – קרבת ה'.
תהליכים שונים בחזרה בתשובה
בנושא החזרה בתשובה, צריך לדעת שלעיתים נדרשת סבלנות מרובה. ישנם אמנם כאלו הזוכים בבת אחת לאור גדול, עוזבים מיד את דרכם הנלוזה, ונדבקים להשי"ת. כבר בשבת הראשונה קשה להם לזוז מבית הכנסת, והם בקושי הולכים הביתה לסעוד את סעודת השבת… אין להם בעולמם אלא לימוד תורה והלכה.
אולם אלו הם יחידי סגולה. בדרך כלל תהליך החזרה בתשובה אינו מתרחש במהירות ובבת אחת, אלא מגיע בשלבים.
פעם הגיע לשיעור בישיבתנו אדם מנותק לגמרי, במלוא מובן המילה. שיעור, ועוד שיעור, ועדיין היה יוצא בלי "לקחת" איתו כלום. לאחר מספר שיעורים הוא ניגש אלי לראשונה ואמר: "כבוד הרב! אתה רואה שאני רחוק מאוד. בכל זאת אני מבקש שהרב יתן לי משהו קטן שאטול עמי הביתה. אבל אני מבקש שיהיה זה משהו שלא יפריע לי, ולא יטריד אותי בחיי השגרה".
הצעתי לו שבכל בוקר, מיד כשהוא מתעורר משנתו, יאמר "מודה אני". יניח דף עם הנוסח מתחת לכרית, ומיד כשפוקח את עיניו, מבלי שיצטרך אפילו לקום מן המיטה, יאמר את הנוסח הזה, ויודה להשי"ת שהשיב לו את הנשמה, שהופקדה בידו, עם כוחות רעננים ליום נוסף. "קבלה זו", אמרתי לו, "לא תפריע לך בכלל, ועל כל פנים אם תרגיש איתה שלא בנוח – אתה מוזמן לומר לי, ואתן לך משהו אחר".
כעבור כמה ימים הוא פנה אלי שוב: "זה קל מאד להגיד כל בוקר משפט אחד. אני רוצה שהרב יתן לי משהו מעשי. אבל שוב אבקש שיהא זה משהו שלא יציק לי".
הצעתי לו ליטול ידיים שחרית, ולברך 'על נטילת ידים'. הסברתי לו את צורת הנטילה, ושאלתי אותו האם הוא יודע לברך? "אני יודע טוב מאוד", השיב, "אבי היה החזן הראשי באחד מבתי הכנסת בחוץ לארץ". כואב הלב, האב חזן בבית כנסת, והבן לא שומר כלום. לא שבת, לא תפילין, כלום.
כעבור שבוע הוא בא פעם נוספת: "עשיתי בדיוק כמו שהרב לימד אותי. תן לי עוד משהו, אבל לא כבד". נתתי לו סידור עם הקדשה בכתב ידי, ואמרתי לו: "בכל בוקר תברך ברכות השחר. זה ייקח לך מקסימום שלוש דקות. האם זה כבד עליך?". עדיין חששתי ולא הצעתי לו להניח תפילין.
בשבוע שלאחר מכן הצעתי לו להוסיף קטע נוסף מהסידור, ולקרוא קריאת שמע.
זמן לא מבוטל עבר מאז שהחל כל התהליך, וכשבא שוב לבקש 'תוספת', אמרתי לו: "ברצוני לתת לך מתנה. אולם אני חושש שהיא תהיה לך קצת כבדה", והצעתי לו להניח בכל בוקר תפילין.
"יש לך תפילין?" שאלתי.
"יש לי תפילין מהדרות שאבי קנה לי לבר מצוה. הנחתי אותן פעם אחת בחיי, מאז הנחתי אותן בארון". ויישם בארון במצרים…
וכך, לאט לאט, המשיך להתקדם.
בתחילה רק ישב בשבת בבית הכנסת והאזין לחזן, שהזכיר לו את אביו החזן, בהמשך הגיע לשמירת שבת כהלכתה, עד שבסיעתא דשמיא הפך לבעל תשובה גמור, מדקדק בקלה כבחמורה.
אגב, אספר כי פעם אחת התארחתי בביתו של אחד מגדולי המדינאים בארץ. שוחחנו על נושאים שונים, ובין הדברים הוא התייעץ איתי: במה ראוי לו להתחזק? השבתי לו שיהודי מצווה להניח תפילין בכל יום. האיש נדרך והשיב לי ברצינות תהומית: "על מה אתה מדבר? אני לא זז מהבית בלי תפלין. אין מצב שאני לא מניח אותן. אתה יכול לפתוח בזה הרגע את תא המטען של מכוניתי, ותראה אותן מונחות שם. בדרך קבע אני מניח אותן שם"…
כשעברנו לדבר על נושא השבת, אמרה אשתו, שגם היא ישבה בשיחה: "אין לרב מושג כמה פמוטות לשבת יש לנו. אפשר למלא שולחן שלם מהם. הצלחתי אף להשיג את הפמוטות של אמי ע"ה, שהחביאה אותם בבוידם כשהנאצים נכנסו לביתם, ובזזו את כל רכושם. וכל זה מלבד עשרות גביעי כסף שיש לנו בויטרינה. ואתה עוד מדבר אתנו על שבת?", התפלאה. כאילו שהפמוטות והגביעים הם שעושים את השבת… ה' ירחם כמה רחוקים הם היו.
על כל פנים, יש שזוכים לחזור בתשובה מיד, ויש שזוכים לכך באופן הדרגתי, טיפין טיפין. לכולם ה' מתאווה. הוא מתאווה שישיבו לו את בניו האבודים.
זהו הקורבן המעולה ביותר שיכול אדם להקריב לה'. להקריב "מכם" – עוד יהודי, עוד יהודי, קורבן לה'. זהו הקרבן שעושה את נחת הרוח הגדולה ביותר לבורא יתברך שמו.
"אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה' מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן" (ויקרא א', ב')
הפסוק עוסק בסוגי בעלי החיים שניתן להקריב מהם קרבן לה' – בהמה, בקר וצאן.
רבינו יוסף חיים זצ"ל מבאר (בן איש חיל ח"ב, דרוש א' לשבת הגדול), שבדברים אלו מתבררת באופן נפלא דרך עבודת ה' בעולם, ובהקדם המעשה הבא:
רב גדול, תלמיד חכם מופלג, היה ספון בבית המדרש ולומד ללא הפסקה. באחד הימים פנה לתלמידיו ואמר: "רוצה אני לצאת לטייל".
"לאן?" – שאלוהו.
"לשוק".
תמהו, השוק כולו מלא באנשים, מי 'מטייל' בשוק? בכל זאת מילאו את רצונו ולקחוהו לשם.
הלכו וראו שישה סבלים נושאים ביחד משא כבד מאד – דלת גדולה עשויה מברזל. הסבלים התאמצו מאד והזיעו. נראה היה שהדלת כבדה ביותר, וזקוקים לכעשרים אנשים כדי לשאתה… אך היו רק ששה, והם הלכו נושפים, מתנשפים ומזיעים.
פנה הרב אל תלמידיו ואמר: "הראיתם אותם? כמה הם מזיעים ומתייגעים. למרות זאת גם כאשר יגיעו ליעדם, ויניחו את הדלת במקומה, לא יסיימו את מלאכתם להיום. עליהם יהיה ללכת לסחוב דלת נוספת, סולם גדול או שקים גדושים. גם מחר ימשיכו לשאת משאות כבדים עוד ועוד – ואף על פי כן הם אינם מואסים בעבודתם, ואינם מתייגעים.
"ואילו בן אדם רק מתיישב ללמוד, ומיד – 'התעייפתי'…
"הם, בשביל דלתות מייגעים את גופם, ואנחנו פוחדים על עצמנו כל כך. אדם אומר על עצמו: 'אם אתעייף מלימוד, אני עלול להחלש…' ממה הוא פוחד כל כך? הוא לא יחלש! אדרבה, ההיפך הוא הנכון – 'אז תתחזק ותתרפא והיתה לה שמחת עולם'!".
המשיכו הרב ותלמידיו בדרכם, והנה ראו חנות ענקית מלאה בסחורות.
חיפשו בעיניהם אחר בעל הבית, ומצאוהו טרוד מאד. הוא ישב בפינה וערך ביקורת על החשבונות. מי יודע, אולי חסרים כמה שקלים בחשבון?!… הוא היה כל כך שקוע בחשבונותיו, עד שאפילו לא הבחין באוכל שהגישו לו ובשתיה שעמדה לידו. לא אוכל ולא שותה, רק מדקדק בביקורת ספרי החשבונות.
אמר להם הרב: "ראו, הוא מוסר את נפשו בכדי להרוויח כמה שקלים. לשם כך מוכן הוא לא לאכול ולא לשתות. עלינו ללמוד ממנו מהו עמל אמיתי. כך עלינו לשבת וללמוד את התורה הקדושה! לשכוח מצרכי הגוף ולמסור את עצמנו לעמל התורה!
בדרכם חזרה הבחינו בילדים משחקים. הילדים רצו מכאן לשם, והיו מרוכזים בו כל כך, עד ששום דבר מסביב לא עניין אותם.
"לימדו מהילדים" – אמר הרב לתלמידיו. "כשהם משחקים הם שוכחים את העולם כולו. ומהו משחק? שטויות והבלים שאין בהם כלום… ואנחנו, שיושבים ולומדים, כמה צריכים אנו להשקיע את מוחנו אך ורק בתורה הקדושה, בלי למצוא ענין בשום דבר אחר".
זהו שאמרה התורה: "מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם"
'מן הבהמה' – אלו הסבלים, כמו בהמה שנושאת משאות בשתיקה, וסובלת את העול, כך צריך לסבול עולה של תורה.
'מן הבקר' – זו הביקורת שעשה אותו עשיר על חשבונותיו, כפי שהיה שקוע בביקורת הזו, כדי שאולי ירוויח באמצעותה עוד כמה שקלים, כך צריך לנהוג בעבודת ה' – להיות שקועים בה בתכלית השקיעות ולהסכים לוותר מרב שקיעות גם על צרכי הגוף.
ומן הצאן – אלו הילדים, צאן קדשים. כדרך שהם שקועים במשחקיהם, כך עלינו להיות שקועים בלימוד ובענייני עבודת ה', בלי להסיח את דעתנו לשום דבר אחר.
(מתוך הספר 'משכני')