בן יחיד
נער צעיר לימים היה מרן הגאון רבי יצחק יעקב ווייס זצוק"ל בעל 'מנחת יצחק' כשהציעו לו נכבדות. נערה כשרה, בת למשפחה מכובדת המתגוררת בעיירה מרוחקת. ברוח אותם הימים, נסגר השידוך לפני ששני הצדדים התראו. כל משפחה ישבה במקום מושבה ודרך בלדרים ומברקים סגרו את השידוך ואף קבעו מועד לחתונה.
בקרוב המועד, יצאה משפחת ווייס מעיר מגוריה ונסעה יחד עם החתן הבחור המהולל אל מקום מגורי הכלה – להכניסו לחופה ולקידושין.
כשהגיעו ופגשו את הכלה, נרעדה נפשה של אם החתן. מסתבר שהכלה הייתה בעלת מום ושדכנים-שקרנים הסתירו זאת מידיעתם. היה ברור אצלה שהשידוך מתבטל ברגע זה, בנה הגאון והעילוי, עלם החמודות, לא יינשא לנערה אשר יש בה מום ניכר כל-כך. כשהציעה את הדברים לבנה החתן, היא נדהמה לגלות שהוא מסרב לבטל את השידוך ומבקש להינשא למרות התגלית המרטיטה. "הלא הכלה כבר התכוננה זה ימים רבים ליום חופתה", הוא הסביר בגבורה עילאית, "וכי מסוגל אני לבייש נערה בישראל ולבשר לה כעת, ימים לפני החופה, שהשידוך מתבטל? אנשא אליה והיה אם היותה בעלת מום יפריע לי בהמשך החיים התקינים, אוכל לשלח אותה בגט כריתות, אבל לצער אותה כל כך כעת, לא יקום ולא יהיה!"
שמחת הנישואין יצאה אל הפועל וכעבור שנה, זכה ה'מנחת יצחק' לבן. הלא הוא הרב בעריש ווייס זצ"ל.
כעבור שנים אחדות הגיעה המלחמה הנוראה ונוות-ביתו של ה'מנחת יצחק' נרצחה על קידוש השם. לאחר המלחמה שוב נישא ה'מנחת יצחק' עוד פעמיים – אולם מלבד אותו בן יחיד, לא נולדו לו עוד צאצאים. לימים התברר לו שעל פי דרך הטבע הוא לא היה יכול לזכות לזרע של קיימא כלל וכלל – ואותו בן יחיד, רבי בעריש, נולד לו בדרך נס מופלגת.
ברור היה מדוע זכה לנס הפלאי – בזכות שנזהר שלא לפגוע, חלילה, באותה נערה שהייתה לנוות-ביתו.
*
שלא להשבית את הנעימה
מקורב היה מרן הגרא"מ שך זצוק"ל אל דודו הגדול, הגה"ק רבי איסר זלמן מלצר זצוק"ל מהמאורות הגדולים בירושלים של מעלה. פעמים רבות היה מתלווה אל דודו בשובו מהישיבה בה הרביץ תורה לתלמידיו הרמים, אל מעונו.
באותו היום הבחין הרב שך בדודו הגדול שמטפס את המדרגות העולות אל ביתו אולם מהר מאוד חוזר ויורד מטה. כעבור דקות אחדות שוב עלה הגאון ושוב ירד והמתין. ושוב עלה וירד בחזרה.
ניגש מרן הרב שך אל דודו הנשגב ושאל: "רבי, מדוע אין הרבי נכנס הביתה?"
מענהו של רבי איסר זלמן צדיקא, היה מרטיט:
"בשעה זו מצויה בבית עוזרת ניקיון המסייעת לרבנית לנקות ולסדר. עוזרת זו אלמנה היא ומכך היא מתפרנסת.
כשהגעתי אל פתח הבית, שמעתי שהיא מזמרת בקולה. ידעתי אפוא שברגע בו אכנס אל הבית, היא תהיה מוכרחת להפסיק את שירתה. וכי מסוגל אני לגזול ממנה את רגעי הנחת והזמרה הללו? לכן ממתין אני כאן ומדי פעם מטפס לראות האם עודנה שרה והאם כבר אוכל להיכנס אל ביתי וחדר לימודי".
(המבשר)