"לפני כחודש סיימתי לערוך ספר, הקשור לאחד מאגפי החיזוק של ארגון 'דרשו'. האחראי ב'דרשו', שהוא אדם עסוק למעלה ראש, הוסיף לתכתובת על הסדרי התשלום, גם שתי מילים: 'עבודה יפיפייה'…"

הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א

ביום שישי האחרון, נח ליד מקומי בבית הכנסת עלון בנושאי השגחה פרטית, בו סופר הסיפור הבא:

שני אברכים מהכולל הנודע "נחלת משה" בבני ברק, סיימו ללמוד מסכת סוכה בעיון, לאחר תקופת לימוד ארוכה, והם תכננו לערוך סיום עם סעודה לגמרה של תורה. שבוע רדף שבוע והסיום נדחה, כשפעם ראובן לא יכול היה לעשות סיום ופעם החברותא שלו שמעון, עד שבאחד הימים החלו השניים ללמוד מסכת ברכות. אחד מהם פתח את כרך הגמרא שנתרם לכולל, והוא רואה שהש"ס נתרם לע"נ יהודי ניצול שואה, שנפטר בכ"ו בטבת ה'תשע"ח. "כנראה משמים רומזים לנו שנערוך את הסיום בכ"ו בטבת, יום השנה הראשון של אותו יהודי, שלעילוי נשמתו תרמו לכולל את הש"ס", אמר לחברותא שלו ושניהם החליטו לערוך את הסיום בכ"ו בטבת.

הסיום נערך בשמחה ובסעודת מצוה, ולפני הקדיש הודיעו שהוא נאמר לעילוי נשמת אותו יהודי שלעי"נ נתרם הש"ס לכולל, והערב חל היארצייט הראשון שלו. המשתתפים בסעודה סיפרו למסיימים שמדובר ביהודי ירא שמים ואדם יקר ומיוחד, ומישהו העביר להם את מספר הטלפון של בן המנוח, כדי שיתקשרו לספר לו על הסיום שעשו ביארצייט של אביו.

הבן שמח מאד לשמוע על כך ואמר: "אתקשר לספר לאמי האלמנה. היא בוודאי תשמח".

לאחר מספר דקות התקשר הבן למסיימי הסיום וסיפר להם בהתרגשות: "אבי ז"ל נפטר בארה"ב בכ"ו בטבת בשנה שעברה. רצינו להעבירו לקבורה מיד לארץ ישראל, אך הבירוקרטיה האמריקאית הקשתה מאד על הענין ורק כעבור שלשה ימים אבא נקבר בארץ. שאלנו רבנים אימתי עלינו לציין את יום היארצייט הראשון, האם ביום הפטירה או ביום הקבורה, והמסקנה היתה שבשנה הראשונה יציינו רק את יום הקבורה ולא את יום הפטירה, בכ"ו בטבת. אמא הצטערה שליל היארצייט, יום הפטירה, לא יצוין בשום דבר, אך הסברנו לה שכך היא ההלכה. סברה וקיבלה ועדיין הצטערה. ואז הגיע הטלפון שלכם, בו סיפרתם שהנה ערכתם סיום מסכת ברוב עם לעילוי נשמת אבא ז"ל. לשמחתה של אמי לא היה גבול"…

***

מה שמשך את תשומת לבי בסיפור שובה הלב הזה, מלבד חלק ההשגחה הפרטית, הוא הארת הפנים הלכאורה-קטנה הזו, שמסובב כל הסיבות ית"ש סיבב, כדי לשמח אלמנה. לא מדובר כאן על "דברים גדולים", אלא על הארת פנים, חיוך, קורת רוח. כמה זה חשוב!!!

בפרשיות השבוע הקרובות אנו קוראים על נדבתם של בני ישראל למשכן, אליה מצטרפת המילה "לב", נדבת הלב. מסתבר שקראתי פעמים רבות את דברי רש"י בפסוק הראשון בפרשתנו, אך משום מה רק כעת שמתי לב להדגשה ולהבנה שרש"י מלמדנו, מהי 'נדבת לב'. וכך כותב רש"י הקדוש: "ידבנו לבו – לשון נדבה, והוא לשון רצון טוב". כדי לתת לשני את הלב, צריך פשוט רצון טוב!!

נתאר לעצמנו יהודי צועד במדבר ענק, תחת שמש קופחת. הוא צמא מאד וכבר כמה שעות לא שתה טיפת מים. חם לו, רע לו, הוא צמא. לפתע מגיח מאי-שם אדם אחד ומגיש לו כוס חלב קר, איכותי וטעים. כמה שמחה וקורת רוח יש ליהודי העייף והצמא!

ובכל זאת אמרו חז"ל (כתובות קיא, ב): "אמר רבי יוחנן: טוב המלבין שיניים לחברו יותר ממשקהו חלב, שנאמר: 'ולבן שנים מחלב'". כוחו של חיוך קטן!!

בשעות הלילה הנני עסוק בדרך כלל בעריכת ספרים תורניים, במסגרת 'מכון ירושלים' וגם לאנשים או גופים פרטיים. לפני כחודש סיימתי לערוך שני ספרים במקביל, ספר אחד ליהודי אחד, וספר שני הקשור לאחד מאגפי החיזוק לבני הישיבות של ארגון 'דרשו'. שני האחראים על שני הספרים שילמו מה שנדרש, אך האחראי ב'דרשו', שהוא אדם עסוק למעלה ראש, הוסיף לתכתובת על הסדרי התשלום, גם שתי מילים: "עבודה יפיפייה"…

עורכי ספרים תורניים עושים זאת בשביל השטייגען הנפלא, הידיעה שאלפי יהודים יחכימו ויתעלו ע"י הספרים, האהבה לעריכה, האחריות וכובד הראש, הידיעות התורניות הרבות שנצברות במוחו של העורך וגם התשלום, שמסייע לכלכלת הבית. אף עורך תורני לא יושב עשרות או מאות שעות, לומד ועמל, כותב ומוחק, מתייגע, מחפש מראי מקומות ומנסח, כדי לקבל מחמאות. אבל הנה, שתי מילים של מחמאה בסך הכל, ותראו איך אני זוכר אותן, גם כעבור חודש…

כל הורה ומחנך יודע על כוחה של מחמאה, הנאמרת לילדים ולתלמידים. אפשר לרומם ילד ובחור במילה אחת, הנשמעת כנה ואמיתית, ולהפוך אותו לאדם אחר. הדברים ידועים ומפורסמים, ואם יורשה לי להכליל, נראה לי שהמחנך או הר"מ שאנו זוכרים וקשורים אליו ביותר, הוא בדרך כלל זה שידע להחמיא לנו. כאשר הורה או מחנך מחמיא ביום ראשון, הוא גם יכול לדרוש ולתבוע ביום שני, והילדים/התלמידים מרגישים שהדרישה או ההערה שלו, מגיעה מאותו מקום בו הוא החמיא ושיבח ביום האתמול. וכך היה מרגלא בפומיה של מו"ר הגר"ח שינקר שליט"א, ראש ישיבת 'דרכי משה'מרן רה"י הגרמ"י לפקוביץ זצוק"ל: "כל תלמיד זקוק לפחות לחצי כפית כבוד בכל יום"… בבני ברק, בשם

אך לא רק ילדים או בחורים צעירים צריכים מחמאות והארת פנים. גם אנחנו, כולנו, המבוגרים יותר, זקוקים להערכה.

מחקרים תעסוקתיים שנעשו, הוכיחו כי תפוקת העובדים יעילה הרבה יותר, כשהם זוכים לשבחים ולהכרת תודה על בסיס קבוע. כשעובדים מרגישים מוערכים, גדלים הסיכויים לכך שהם יישארו בחברה בה הם עובדים, ינהגו לפי כללי הבטיחות ויזכו לדירוגים גבוהים יותר מצד הלקוחות בנאמנות ושביעות רצון.

ישנם מעסיקים לא מעטים, בשלל תחומים, שמוצאים דרכים לעקוף את חוקי המדינה, ולהוריד לעובדים או לעובדות תשלומים קטנים כאלו או אחרים, לנגוס ב"שעות אם" או "שעות הסעות", לקצץ בתשלומי פנסיה ולא לאפשר לעובדים לצאת לימי מחלה וחופשה, או להחסיר שעות מסוימות, שבמקומות עבודה אחרים מקבלים בקלות ובלא להניד עפעף.

לפעמים נדמה למעביד שהוא הרוויח כמה גרושים, אבל עובד ממורמר, מורה שסבורה שקיצצו לה שעתיים שלא בצדק מתלוש המשכורת האחרון, או מלמד בחיידר שינסה לצאת לשמחה משפחתית חשובה, והמנהל סירב לחפש לו ממלא-מקום, הם כאלו שמצב רוחם ישפיע על כל תפוקת העבודה שלהם. מנהלים טובים הם אלו שמבינים שמחמאה כנה וגמישות כזאת או אחרת לעובד, תגרום להם בסופו של דבר לקבל עובדים מעולים הרבה יותר, השמחים במקום עבודתם והרוצים רק לשפר, לתרום ולהתייעל עוד ועוד. כל עובד שמרגיש שלראשי המוסד או מקום העבודה, אכפת ממנו, מעבודתו, ממשכורתו, להתגמש איתו בשעות בהן הוא נאלץ להיעדר וגם להוקיר את מסירותו, הרי העובד עצמו ירצה לתרום מזמנו ולסייע ככל האפשר. כי "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם" (משלי כ"ז).

הקב"ה מאיר את פניו אלינו לכל אורך שעות היממה. הוא הרי זה שדואג שיחמיאו לנו, שנרגיש מוערכים ומועילים, ואנו מצווים ללכת בדרכיו הטובות. ראינו מישהו מילדי השכנים לומד ברצינות או עשה מעשה טוב? משפט מחמאה אחד להוריו – יביא אור ושמחה לתקופה ארוכה וייחרט בלבבות…

(יתד נאמן / יום רביעי א' באדר א' תשע"ט)