היתה תקופה שנאלצתי לטוס פעמים רבות לארצות הברית. אני, כמובן הייתי במחלקה הרגילה של "האנשים הפשוטים"… נכנסתי ל"מחלקה הראשונה", לראות מה קורה שם… אין מה לומר, היה שם נוח ונעים. כשחזרתי למקומי פניתי לאחד הנוסעים, יהודי אמיד ובעל אמצעים ושאלתי אותו: מדוע לא תשלם קצת יותר ותסע בתנאים נוחים יותר?"

"וּלְהוֹרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"   (י' י"א)

אדם שלמד עם רבי אלחנן וסרמן זצ"ל הי"ד בישיבה התגורר בורשא, הוא פנה למסחר, הצליח בעסקיו והתעשר. לימים הגיע לבקר את רבי אלחנן בביתו שליד הישיבה. ר' אלחנן לא רצה להנות מקופת הישיבה אלא רק את ההכרח שבהכרח. ראה אותו גביר את הדלות בביתו של רבי אלחנן, פנה אליו ואמר לו: "רבי אלחנן, קשה לי לראות את הדלות בביתך. הרי אני מכיר את כשרונותיך הגדולים, בטוחני שאם היית נכנס למסחר היית מתעשר יותר ממני".

רבי אלחנן לא השיב לו על דבריו ופנה לשוחח עמו על עניינים אחרים. הוא ארח אותו בביתו, האכילו והשקהו. כשסיים את ביקורו, ליווהו רבי אלחנן לתחנת הרכבת. היו שם שתי רכבות, אחת נסעה לורשא והשניה נסעה ליעד אחר. הרכבת שנסעה לורשא היתה עמוסה נוסעים ובשניה היו נוסעים ספורים. הגביר רכש כרטיס לורשא, עיר מגוריו.

פנה אליו רבי אלחנן ואמר: "עיניך הרואות, הרכבת לורשא צפופה ואילו הרכבת השניה ריקה כמעט לגמרי. למה לך לעלות על הרכבת שעושה דרכה לורשא, תעלה על הרכבת השניה, תוכל להתרווח במושבך, בנחת ולהנות מנסיעה נעימה".

– "אבל היעד שלי הוא ורשא".

– "כן, אבל למה לך לנסוע בצפיפות, לא כדאי לנסוע ברכבת מרווחת?".

הגביר החל להרים את קולו בנימה של כעס: "ר' אלחנן, אינך מבין? אין לי מה לנסוע ברכבת השניה. אני צריך להגיע לביתי בורשא"…

ור' אלחנן בשלו: "ובכל זאת, למה לך לנסוע בצפיפות, לא כדאי לך לעלות על רכבת נוחה ומרווחת?".

הגביר כבר לא שלט בעצביו: "אינך מבין. למה אינך שומע מה שאני אומר? אמרתי לך: זה לא הכיון שלי!"…

ואז פנה רבי אלחנן אל הגביר ואמר לו: "ואתה אמרת שיכולתי להכנס למסחר ולהצליח? זה לא הכיוון שלי!! מדוע את זה אינך מסוגל להבין?!"…

בימים ההם לא היו מטוסים, נסעו באוניות. יהודי היה צריך לנסוע ממזרח אירופה לאמריקה, למצוא את פרנסתו שם. ההפלגה באניה היתה אורכת כמה חדשים. בדרך היו עושים חניית ביניים בצרפת, שם שהו במשך שבועיים, ולאחר מכן המשיכו לאמריקה.

יהודי אחד תכנן לנסוע לאמריקה. כשנודע לו שהאניה תעגון למשך שבועיים בצרפת, הוא אמר לעצמו: צרפתית היא שפה קשה, איך אוכל להיות בצרפת במשך שבועיים בלי שאבין את שפת המקום. אלך ואלמד צרפתית, ואז אוכל להנות מתקופת שהותי שם.

הלך לחנות ספרים וחיפש מילון בצרפתית. שאל אותו המוכר לשם מה, והשיב לו. שאלו המוכר: "ואנגלית אתה יודע?". אמר לו: "לא". אמר לו המוכר: "שוטה שבעולם, בצרפת תהיה רק שבועיים, אחר כך אתה ממשיך לאמריקה, שם תצטרך לחיות שנים רבות, ואתה רוצה ללמוד צרפתית?! לך תלמד אנגלית!".

אבל ההוא, כנראה לא התברך בבינה יתרה, והתעקש ללמוד צרפתית במשך כמה חדשים שינן לעצמו איך אומרים בצרפתית "מה נשמע?" ו"מה השעה?" ו"לחם" ו"עגבניה"… לאנגלית, כמובן, לא נשאר לו זמן…

כשהגיע מועד ההפלגה עלה על האניה שמח וטוב לב – ברוך ה' הוא יוכל להסתדר בצרפת…

ואכן במשך שני השבועות שבהם שהה בצרפת הוא ידע לשאול מה השעה ולרמוז שהוא רוצה לחם, ועוד כמה מילים ושברי משפטים. אבל כעבור שבועיים הכל נגמר. בעוד כמה שבועות האניה תגיע ליעדה, הוא יתגורר באמריקה, יחפש עבודה – אבל פיו ישאר סתום וחתום. הוא לא ידע אנגלית. מהיכן ידע? הרי הוא לא למד…

אדם בר דעת אינו משקיע בדירת ארעי. חבל על הזמן, חבל על הכוחות, חבל על הכסף. את כל זמנו ומרצו צריך האדם להשקיע בדירת הקבע שלו. אמנם, כפי שכותב ה"מסילת ישרים" בראש ספרו: "מקום העידון הזה באמת הוא העולם הבא, אך הדרך כדי להגיע אל מחוז חפצנו זה, הוא זה העולם". הבית האמיתי הוא שם, דירת הקבע היא בעולם הבא, אך את כל ההשקעה בו עושים כאן בעולם הזה.

רבי חיים וולוז'ינער אומר: טעות בידם של אלה החושבים כי "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, יהיה מה שיהיה . לא זו הכוונה אמנם לכל אחד יש 'חלק', אבל צריך לעבד אותו, לבנות אותו. "אל תקרי בניך אלא בוניך". צריך לבנות את העולם הבא – כאן בעולם הזה. ומי שלא טרח בערב שבת – מה יאכל בשבת?

אדם שמקבל לרשותו דונם אדמה, צריך לעבד אותו. אם לא יחרוש ויזרע – מה יקצור? לא עבדת – אין לך! זה לא עונש, זו פשוט המציאות.

היתה תקופה שנאלצתי לטוס פעמים רבות לארצות הברית. זו טיסה ממושכת ולא קלה. במטוס היו שתי קומות. אני, כמובן הייתי בקומה הראשונה, במחלקה הרגילה של "האנשים הפשוטים"… עליתי לקומה השניה, ל"מחלקה הראשונה", לראות מה קורה שם… אין מה לומר, היה שם נוח ונעים יותר כשחזרתי למקומי פניתי לאחד הנוסעים שישב לידי, יהודי אמיד ובעל אמצעים ושאלתי אותו: "מילא אני לא יכול לאפשר לעצמי, אבל אתה? מה אתה עושה כאן? מדוע לא תשלם קצת יותר ותסע בתנאים נוחים יותר?".

השיב אותו יהודי: "אילו היו נותנים לי שבועיים בחוף מיאמי, זה היה 'שוה'. אבל לשלם עוד כמה מאות דולר בשביל טיסה של כמה שעות? חבל להשקיע בזה!".

אמרתי לו: "דע לך שגם נופש של שבועיים במיאמי ביץ' זה כלום; כל השבעים שנה הן כחלום יעוף – 'כי גז חיש ונעופה' (תהילים צ, י) צריך להתכונן ולהשקיע בדבר 'האמיתי', הנצחי; כל השאר הוא כמו טיסה לאמריקה".

(מתוך יחי ראובן – הגדה של פסח)