היה זה באותה תקופה של כשנתיים ימים, שבה בני משפחתו של הגר"ש פינקוס זצ"ל כמו גם תושבי הקהילה באופקים, לא פגשו את הרב פנים אל פנים כי אם משבת לשבת. במשך השבוע יכלו ליצור עמו קשר רק באמצעות מכשיר הפלאפון, ולאלו הפונים אל ביתו היתה הרבנית ע"ה משיבה כי "הרב לומד בירושלים וישוב לקראת שבת". לדברי הגר"י הלל שליט"א, ראש ישיבת 'אהבת שלום', כנראה היה לרבי שמשון זצ"ל בשנתיים אלו חשבון של עריכת 'גלות'. היא, בניגוד לחלק מן השואלים, ידעה אמנם שהוא לומד שם בישיבת 'אהבת שלום', אבל אף ממנה ככל הנראה נעלם ה'סוד', ומעולם לא נודע לה בפרוטרוט באילו תנאים הוא חי שם את ימיו ולילותיו.
היכן התאכסן במשך כל אותה תקופה? במרתף קטן שבמעבה האדמה בבניין הישיבה, שגודלו דל"ת על דל"ת אמות, והוא נעדר כל חלון או סממן אחר המכשירו למגורי אדם. ליותר מכך לא היה זקוק. על הארץ היה מונח מזרן שעליו ישן והחליף כוח, ואת רוב לימודו עשה בבית המדרש שבקומה העליונה. הוא עמד על כך שאלו יהיו תנאיו הגשמיים בשהותו שמה, ואף שהפצירו בו שוב ושוב לעבור לחדר מרווח כראוי למעמדו בעיני חברי ורבני הישיבה, כיבדו את סירובו והשלימו עם רצונו.
במהלך שעות היום עסק בסוגיות הש"ס והפוסקים, ואילו שעות הלילה הוקדשו ללימוד תורת הנסתר. לאמתו של דבר, תנאי האכסניה שלו, שליותר מהם כאמור לא נזקק כלל, דינם היה להיוותר בבחינת ההיעלם, שהרי הוא עצמו כמובן לא סיפר על כך דבר, אבל ההשגחה העליונה זימנה את אחד מידידיו לקיתונו הצר, וכך נודע הדבר לבאי עולם, אולי כדי ללמד בני יהודה קשת כיצד היא דרכה של תורה ומה גבהו מחשבותיהם של העוסקים בה בטהרה ודבוקים בה בכל רמ"ח ושס"ה.
הסוד מתגלה
היה זה כחלוף שנה מעת קביעות לימודיו ב'אהבת שלום'. רבי שמשון ביקש מאותו ידיד לעבור עם רכבו ברחוב הראשי הסמוך לישיבת 'אהבת שלום', כדי שיוכל להצטרף אליו בנסיעה לאופקים, והלה, שידע כי הרב אמור להיטלטל אל הרכב עמוס בחפציו ובמשאות של אחרים שהעמיס על עצמו בטובו ובחסדו להעבירם לבני משפחתם שבאופקים – רצה לסייע בעדו, ולפיכך הגיע ברכבו עד סמוך לבניין הישיבה, בירר אצל אחד הלומדים היכן נמצא חדרו של הרב פינקוס, ועשה את דרכו אליו, לא לפני שהוא מתקשר להודיע על בואו על מנת לוודא שהוא אכן נמצא בחדר. אלא שר' שמשון הגיב לעומתו: "איך קום שוין דארטן" (-אני כבר מגיע לשם, לרחוב).
"לא", הגיב האיש, "איך בין שוין דא (-אני כבר כאן). אני עומד כבר בתוך הבניין, לא הרחק מהחדר שלכם". אך רבי שמשון מיאן לגלות היכן חדרו, ורק אמר שתכף הוא יוצא אליו, ואמנם יצא אליו עם שתי חבילות, וביקש כי ימתין עד שירד להביא את השאר.
בשלב זה, החליט הידיד ללכת אחריו על מנת לסייע בנשיאת המיטלטלין, אלא שרבי שמשון לא חפץ שיתגלה סודו, עצר בעדו, עובדה שכמובן עוררה חשד, וגירתה את סקרנותו איזה סוד טומנת היא בחובה. יחסי הקרבה ששררו ביניהם אפשרו לידידו להידחק אחריו אל החדר למרות רצונו, ואז, בעמדו על הסף, הוכה בהלם מוחלט.
המראה שנגלה לעיניו היה מעל ומעבר לכל דמיון והותירו פעור פה ונדהם: על רצפת החדר היו פזורים באי סדר חפצים שונים, וביניהם נמצא איך שהוא מקום למזרן פשוט המונח על הארץ בצדי החדר. לא היתה שם מיטה, לא ארון ולא מדפים, וכלי תשמישו הספורים היו מונחים בפשטות על רצפת הקיתון הצר שבמעבה האדמה – מקום שבפירוש לא התאים למגורי אדם…
"מה קורה כאן?!" נזעק הלה, מתקשה לעכל את המראה, "למה הנכם ישנים על הרצפה? אין כאן מיטה?"
והרב, כ'נתפס בקלקלתו', מתנצל בשפה רפה: "לא, היום המיטה לא נמצאת".
כל מילה היתה אמת. אמנם כן, היא לא מצויה באותו יום, אבל גם לא תמול שלשום ולא מחר ומחרתיים…
"רבי שמשון!" – תהה הידיד באוזניו כמי שלא שמע את ה'התנצלות' – "על הרצפה?!" ונתקל בתגובה הסתמית: "פשוט, הגעת היום, והמיטה לא נמצאת". אולם היטב הבין שה'סוד' שעליו שמר אף מפני הקרובים אליו ביותר נתגלה כהווייתו, משום שתכף ביקש, כמתחנן על נפשו: "אל תדבר עם הרבנית, עשה לי טובה".
חובה לציין שבאותו הפרק התגוררו רבים מבני משפחתו בירושלים, הורים ובנים, שכמובן הציעו לו ברוחב לב מקום בדירתם ברווח, אלא שהוא התחמק מן ההצעה בתואנה שחבל על זמנו העלול להתבזבז בהשתכנותו אצל אחרים. יש לו כבר איזה חדר במקום, אמר, וכך תכף בסיום הלימוד יכול הוא לגשת לשם, לטעום דבר מה או לנוח, ומיד לחזור לתלמודו. כזו היתה גם תגובתו לבקשת גורמים בהנהלת הישיבה, שכאמור הציעו לו לא אחת להשתכן בחדר מרווח יותר, אולם נתקלו שוב ושוב בסירוב נחרץ, והם, שכה יקר היה כבודו בעיניהם נאלצו להניח לו לנהוג כחפצו.
ואמנם כן, כלום זקוק היה רבי שמשון זצ"ל ליותר מדל"ת על דל"ת אמות אלו כדי לעבוד את ה' בשמחה ובטוב לבב, לשקוד על דלתי תורה ולשגות באהבתה תמיד?!
אלא מאי? לו ידעו בני משפחתו באילו תנאים מדובר, היו משמיעים קול מחאה, ומתקשים להשלים עם העובדה שהוא ישן כך על הארץ. מן הסתם, היה נאלץ לקבל את דעתם על מנת למנוע מהם את הצער למחשבה שעטרת ראשם מניח ראשו על הארץ ודי לו בכך. נו, לפיכך הרי ביקש לבל יגלו באוזנם דבר.
אשריך וטוב לך
יפה אמר לו אז אחד מבניו יבלחט"א, שעמו עסק בתורה בסוגיות הש"ס בבית המדרש של "אהבת שלום" מדי יום בשעות הבוקר, כאשר נחשף לתנאים הגשמיים של מגוריו במקום:
"אבא, הדבר הזה מלמד באיזה עלמא דשיקרא אנו חיים. ומדוע? מפני שמה יספרו אודותיך? שהלכת ללמוד 'סתרי תורה' בלי מינימום של הנאות עולם הזה. ישנת במרתף ללא אוויר ואור, מזונך היה מזדמן. כמה בייגלך מעת לעת, לחם שחור ופשוט, קפה רגיל, ותו לא. הרושם המתקבל הוא של איזה גוף מסוגף ומעונה בחיי צער, בעוד האמת לאמיתה הפוכה בתכלית: אתה נראה כה מאושר ומדושן עונג, ולא מצאת שלווה ורוגע יותר מפינה נסתרת זו במעבה האדמה, "אשריך וטוב לך" – כפשוטו. נו, וכי אין זה מתעתועי עולם השקר?!"
מי שהוציאו לבסוף מאותו קיתון צר, היה לא אחר מאשר ראש הישיבה הגאון רבי יעקב הלל שליט"א שלא יכול היה להעלות על בדעתו איזו פינה נידחת איווה לו רבי שמשון זצ"ל לדירה, ובמשך זמן רב סבור היה לתומו כי הוא מתאכסן במקום אחר. ואמנם תכף משנודע לו על כך, התחלחל מאוד והורה במפגיע להעמיד לרשותו חדר הגון וראוי לפי כבודו.
רבי שמשון זצ"ל עוד ניסה להתנגד ונאחז בכל כוחו במקום שאותו בחר בתחילה, אבל הרב הלל שליט"א שגדול היה כבודו ותהילתו של רבי שמשון בעיניו, היה נחוש בדעתו לאמור: "כ'בעלים' על המקום איני מרשה לך לישון בחדרון זה…"
לרבי שמשון זצ"ל לא נותרה ברירה והוא נאלץ להשלים עם 'רוע הגזירה'…
הגשמיות של השני
אלא שעם היותו מסתפק לעצמו במעט שבמועט, הרי שככל הנוגע לרווחתם של אחרים – גילה 'מבינות' ורגש מפותח להפליא. שהלא כך מקובלנו מבית מדרשו של מרן הגאון רבי ישראל סלנטר זצ"ל ש"הגשמיות של השני, היא הרוחניות שלי".
וכך סיפר עד ראייה: בבניין ישיבת 'אהבת שלום' עסקו ביום מן הימים שני יהודים בהתקנת ריהוט לטובת יושבי בית המדרש. והנה, לאחר כמה שעות עבודה מייגעות, חשו לפתע מגע יד על כתפם.
כשהסתובבו לאחוריהם נוטפי זיעה, השתוממו לגלות כי היה זה הרב פינקוס 'הידוע', שבידיו היו נתונות שני מנות אוכל חם שאותן רכש במיוחד עבורם, כשהוא דוחק בהם להיטיב את לבם: "אתם עובדים קשה כל כך למענו, מגיע לכם! קחו משהו לאכול". מול החיוך החם והדאגה הכנה לא יכלו לעמוד. רב כה נכבד חשב עליהם ורכש במיוחד עבורם מנת אוכל להשיב את נפשם.
את הטעם של אותה מחווה ידידותית, שאינה רווחת לצערנו כלפי בעלי מקצוע או סתם יהודים מן השורה העמלים קשות לפרנסתם, לא ישכחו הללו לעולם.
והוא? – שב תיכף אל אותו כוך שבמרתף הבניין, לשכב על המזרן המונח על הארץ, ולקיים כפשוטם את דברי חז"ל: פת במלח תאכל, ועל הארץ תישן – ובתורה אתה עמל…
יפה אמר על כך ידידו הגאון רבי יעקב הלל שליט"א: "ר' שמשון היה בבחינת סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, פשוטו כמשמעו. כי גם היה מקובל גדול… היאומן כי יסופר? והנה למרות שהיה אדם שראשו בשמיים – כולו קדושה וטהרה, דקדוקים וחומרות, גדרים וסייגים, ידע להתייחס לכל אחד. לכל ילד, לכל 'בעל בית' או בעל תשובה, למסכנים ולנידחים כאלה שלפעמים אנשים מתביישים אף לעמוד בדל"ת אמותיהם, ואילו בעיניו היה זה יהודי הנצרך לעזרה וזקוק לעידוד. פשוט אין לתאר ולשער את דרגת הירידה שלו 'מן ההר אל העם'…"
(מתוך 'ואוהביו כצאת השמש בגבורתו')
2/870
מדהים