- מרן הגרא"מ שך זצוק"ל נשא בעול הציבור ובעוּלם של יחידים אין ספור בעולם כולו, אך תמיד חשתי, כי העיקר אצלו הוא לימוד התורה, העולה לאין ערוך על כל שאר עיסוקיו הרבים. תמיד נהג להדגיש, כי צריך להשקיע בלימוד את כל הכוחות –"הארעווען אין לערנען". עמל בתורה – הוא הדבר החשוב ביותר בחיי האדם. ידועים דבריו, שהעבירה הגדולה ביותר היא להיות 'עם הארץ'.
מרן סיפר לי, שבהגיעו לגיל בר־מצוה כבר היה בישיבה, ולא עלה על דעתו להפסיק את לימודו ולנסוע הביתה. חגיגת הבר־מצוה שלו התבטאה בעליה לתורה שקיבל באותו יום, ותו לא. שהרי בר־מצוה אינה מתבטאת בחגיגה. הנער חתן הבר־מצוה, צריך לקבל על עצמו בעיקר להמשיך ללמוד ביתר שאת וביתר עז. קבלת עול המצוות מחייבת את הנער ללמוד יותר מכפי שלמד קודם שהיה מחוייב במצוות.
- "איני מסוגל ללמוד בצורה כזאת, כשאני לומד אני צריך לחבק את הספר"
אהבת־התורה של מרן לא היתה מופשטת וערטילאית. הוא אהב את התורה אהבה עזה, כדרך שאדם אוהב את בנו יחידו, ואף יותר מזה.
כאשר לעת זקנה נחלשה ראייתו עד מאד ולא היה מסוגל לראות את האותיות שבספר, הציע הגר"מ פיינשטיין לשלוח לו מאמריקה מכשיר אופטי מיוחד, שכאשר מניחים אותו על הספר מופיעות עליו האותיות בצורה מוגדלת מאד. מרן סירב להצעה זו, באומרו: "איני מסוגל ללמוד בצורה כזאת, כשאני לומד אני צריך לחבק את הספר". מי שזכה לראות פעם באיזו הארה ושמחה החזיק מרן את הספר בשעת הלימוד, הבין…
הרבנית ע"ה היתה אומרת, שלא זכור לה לילה שמרן ישן בשקט. מידי פעם קפץ מהמיטה, כדי לעיין ברשב"א או ברמב"ם. הרבנית ידעה, שכאשר מצב רוחו של מרן ירוד, הרי זה משום שמטרידה אותו קושיא, וכאשר הצליח ליישבה, לא היה גבול לאושרו. מרן אף העיד על עצמו, כי בשעה שמטרידה אותו קושיא חייו אינם חיים: "איני יכול לאכול, איני יכול לישון, ואיני מסוגל להתפלל".
- כאשר הבחין מרן בתמיהתי, אמר לי "מה אתה מתפלא, דע לך שכל הזמן מחשבותי היו נתונות בלימוד
כח הריכוז שלו בלימוד התורה היה מעבר לכל דמיון, וזאת גם בימי זקנה ושיבה. הוא היה מסוגל לדבר עם אנשים ובו בזמן לחשוב בלימוד. סיפר לי נאמן ביתו הרב יחזקאל אסחייק שפעם ישבה אצל מרן אשה אחת זמן רב. התפלאתי מאד, מדוע מרן מבזבז את זמנו כך. כאשר הבחין מרן בתמיהתי, אמר לי "מה אתה מתפלא, דע לך שכל הזמן מחשבותי היו נתונות בלימוד.
מרן הקדיש זמן רב הן לענייני ציבור והן לענייני הפרט, מעולם לא השיב פני איש ריקם (מלבד בזמן שהכין את השיעור), ובכל זאת הספיק להיות שקוע בלימוד יומם ולילה, ולחבר את חיבוריו הגדולים. למרות כל ההפרעות בזמן הכתיבה המשיך מיד היכן שאחז ללא מחיקות.
לעיתים נכנסתי אליו, והוא לא הרגיש בי, כיון שהיה שקוע כל־כולו בלימוד. כאשר עמד לעבור מדירתו הישיבה לדירה חדשה שנבנתה בעבורו, הדירה הישנה כבר הוצעה למכירה. הקונים הגיעו וביקשו לראות את הדירה, באותו הזמן בו מרן ישב ולמד בחדרו. מובן שהקונים נמנעו מלהיכנס לאותו חדר, כדי שלא להפריעו מלימודו, אך בני הבית הבהירו להם, שכיון שמרן שקוע בלימוד, אפשר להסתובב בחדר ללא חשש מבלי שירגיש בהם.
- והנה מתפרץ אדם צעיר אל החדר, היה זה מרן, ופונה מיד אל ר' חיים עוזר
סיפור מאפיין הוא, כיצד נבחר מרן לשמש כראש ישיבה עוד בהיותו צעיר לימים. היה זה במקום נופש, באסיפת גדולי התורה. הגאון רבי חיים עוזר והאדמו"ר מקרלין היו בעיצומה של שיחה, והנה מתפרץ אדם צעיר אל החדר, היה זה מרן, ופונה מיד אל ר' חיים עוזר: "יש לי תרוץ לקושיה שהעלינו אתמול"… גדולי התורה שנכחו במקום, מחו: היתכן ש"אינגל" (נער) צעיר מתפרץ ללא כל רשות, כשגדולי הדור נמצאים ומשוחחים ביניהם? אך ר' חיים עוזר הגיב: "אין זה מחמת חוסר דרך ארץ, אלא כשהוא שקוע בלימוד, הוא אינו רואה איש לפניו. הוא רואה אך ורק את התורה שהוא עוסק בה"… האדמו"ר מקרלין התפעל מאד, ואמר: "ראש ישיבה כזה אני צריך בישיבה שלי". כך התמנה מרן לראש ישיבה בפעם הראשונה, בישיבת קרלין.
- אתה יודע למה אברכים רבים כל כך נשברים בהגיעם לגיל 24-25?
בהזדמנות שח לי: "אתה יודע למה אברכים רבים כל כך נשברים בהגיעם לגיל 24-25? בגיל זה מגיעים לרגע של אמת, ועושים חשבון נפש: למה הגעתי?! ואז, מגיעים למסקנה שהיו צריכים לדעת בגיל הזה לפחות את שמונת המסכתות הנלמדות בישיבות, אם לא יותר, ולמעשה לא יודעים מאומה, כי גם את אותם דפים שלמדו בעיון, והיה להם סיפוק שחידשו בהם חידושי תורה, כשמגיעים לגיל זה מרגישים שהחידושים הללו לא היו חידושים, ולא היה כדאי לבזבז זמן רב כל כך בשבילם, והם מתאכזבים מדרך לימודם".
- אילו לא היה משנה ברורה, אפילו דיני 'אשר יצר' לא הייתי יודע…
כדי להמחיש לי את ירידת הדורות, סיפר לי מרן על גדול אחד שחי לפני 120-130 שנה וחיבר ספר חשוב (לצערי שכחתי את שמו ושם ספרו), וכך כותב בהקדמתו: "בדורות שקדמו לי, כששאלו שאלת רב, היה פוסק רק אחרי שעבר על כל הש"ס, וזאת מפני שדברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר. לצערי, אני אינני מסוגל לכך, וכששואלים אותי שאלה בהלכות שבת, אני עובר רק על מסכת שבת, עירובין ושאר הסוגיות הקשורות למסכת שבת. כששואלים אותי באיסור והיתר, אני עובר רק על מסכת חולין, ושאר הסוגיות השייכות לאיסור והיתר".
"ואני" – אמר מרן – "לצערנו ולבושתנו, כאשר שואלים אותי שאלה, אילו לא היה משנה ברורה, אפילו דיני 'אשר יצר' לא הייתי יודע… איני יכול לפסוק לא מהש"ס, לא מהשולחן ערוך ולא מכל מקום אחר, אלא רק מהמשנה ברורה. זאת אומרת, שהיום אנחנו לא יודעים שום דבר".
מרן היה סבור, שאיכות הלימוד בדורנו מצביעה על ירידת הדורות. לעומתו דעתו של הרב מפוניבז' היתה, שדורנו עולה על הדור הקודם. הוא אמר שבישיבת פוניבז' שבליטא לא היו תלמידים שהצטיינו בהתמדה, ביראת שמים, ואולי גם בידיעת הש"ס, כפי שיש בפוניבז' של היום.
- מרן מצביע על כך, שקביעות עתים לתורה היא זו שהחזיקה את האיש היהודי בכל הדורות.
בהזדמנויות רבות היה מרן מצביע על כך, שקביעות עתים לתורה היא זו שהחזיקה את האיש היהודי בכל הדורות. בסיום הש"ס של 'הדף היומי' בשנת תשמ"ג אמר מרן: "יהודים חיו בלי ד' אמות קרקע תחת רגליהם. שום דבר מדיני לא היה לנו, רק גלות, גלות וגלות. כל האומות אינן יכולות להתקיים כך, אומות רבות – אבד זכרן ועברו ובטלו מן העולם, עד אשר אפילו שמותיהן לא יזכרו ולא יפקדו, כשאין להן אדמה משלהן – חדלות הן מלהתקיים. ואילו אנחנו, אלפי שנים בגלות בלי אדמה משלנו, ואנחנו חיים וקיימים! אין זאת אלא מפני שאנחנו עם מיוחד, 'עם לבדד ישכון', עם של 'אל תקרי הליכות אלא הלכות'".
אולם מרן היה מוסיף, כי לא די בכך שבאים לשיעור ולומדים כדי 'לצאת ידי חובה'. לימוד אמיתי הוא לימוד המעצב את דמותו של האדם. בהנחת אבן הפינה לבית הכנסת 'דברי שיר' של צא"י בבני ברק אמר מרן "לא די במה שנלמד את הש"ס, עלינו להגיע לכך שהש"ס ילמד אותנו" דבר עמוק הוא. יש אנשים שלומדים אבל הגמרא והלימוד אינם משפיעים עליהם. "חכמה בגויים תאמין, תורה בגויים אל תאמין", התורה, שלא כמו שאר החכמות, צריכה לשנות את האדם ולבנותו.
- בקשו התלמידים שיגיד להם דברי חיזוק. שאל מרן: "על מה אתם רוצים שאדבר?"
בשיעור האחרון של ה'זמן' בקשו התלמידים שיגיד להם דברי חיזוק. שאל מרן: "על מה אתם רוצים שאדבר?" ענו התלמידים: "אנו מחכים לחיזוק לקראת בין הזמנים".
נענה מרן ואמר: "תמיד נתקשיתי בתפילת רבי נחוניא בן הקנה. רבי נחוניא בן הקנה היה מתפלל בכניסתו לבית המדרש וביציאתו. בכניסתו היה מתפלל שלא יארע דבר תקלה על ידו, וביציאתו היה נותן הודאה על חלקו. בכניסתו לבית המדרש היה מרבה בתפילה 'שאיר עיני במאור תורתך… ותצילני מכל מכשול וטעות… שלא אומר על טמא טהור ולא על טהור טמא… וישמחו בי חברי… גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך וכו'. דבר זה מובן מאד, צריך להרבות בתפילות בכניסתו לבית המדרש, שיזכה לאמיתה של תורה ולא יכשל בטעות וכו'.
אם כן, לכאורה, קל וחומר הוא שביציאתו מבית המדרש היה צריך להרבות בתחנונים, שהרי הוא יוצא עתה ממקום קדוש אל הרחוב, רחוב מסוכן ומלא מכשולים, ה' ישמרנו. ואילו רבי נחוניה בן הקנה, ביציאתו מבית המדרש פותח בשיר ובהודאה, ולא בתפילה ובתחנונים 'מודה אני לפניך ששמת חלקי מיושבי בית המדרש ולא שמת חלקי מיושבי קרנות… שאנו משכימים והם משכימים… אנו עמלים והם עמלים… אנו רצים והם רצים, אנו רצים לחיי עולם הבא והם רצים לבאר שחת וכו'. מדוע בחר עתה בשיר ובהודאה, ולא בתפילות ובתחנונים, בעמדו על מפתן הסכנה היותר גדולה?
התירוץ הוא – אמר מרן – אדרבה ואדרבה! מכיון שהרחוב כל כך מסוכן, לפיכך בחר רבי נחוניא בדרך השבח וההודיה. ודאי שצריך להתפלל לפני שהולכים לרחוב, אולם תפילה בלבד אינה מספקת, כיון שהסכנה כל כך נוראה…
רבי נחוניא הראה לנו את הדרך כיצד להתמודד עם סכנת הרחוב. עצור והתבונן, מה אנחנו ומה הם. עכשיו, בעודך עומד בבית המדרש, בטרם עברת את המפתן, עמוד וחשוב חשבונו של עולם, לאיזו מגמה ולאיזו מטרה אנו משכימים, ולאיזו מטרה הם משכימים, לאן אנו רצים ולאן הם רצים, מהי תמורת העמל שלנו, ומהי תמורת העמל שלהם… וכשתזכה להתבונן בדברים אלו לאשורם הרי ממילא ישתפכו מפיך השיר וההודאה לבורא עולם 'ששמת חלקי מיושבי בית המדרש ולא שמת חלקי מיושבי קרנות', רק לאחר שהדבר ברור לך, הנך במצב שתוכל – בדיעבד – לצאת לרחוב, כאשר ההתייחסות שלך לאנשי הרחוב היא מלמעלה למטה, במבט של 'נעבאך', כמה הם מסכנים…"
"אמנם פשוט, כי בלי סייעתא דשמיא אי אפשר להצליח כלל, ודאי יש להרבות ולהתפלל בעומדנו לפני 'בין הזמנים' אשר סכנתו עצומה, אבל עיקר העיקרים הוא להתבונן עתה, בעומדנו בבית המדרש, להבין את ה'אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו', ואז בעזרת ה' נזכה שלא נקבל כל השפעה מהרחוב ומהמונם". (נמסר לי ע"י בני-תלמידו רבי יצחק)
(הרב שלמה לורנץ ז"ל – מתוך הספר 'במחיצתם')