פעם באתי לארצות הברית זמן קצר לפני ראש השנה, וביקשו ממני לדרוש ברבים. פתחתי ואמרתי להם: אתם מאמינים – בעומק הלב, באמת ובתמים – שראש השנה קובע משהו, או אתם לא מאמינים? אם אתם מאמינים, אני אומר לכם ככה: יושבים כאן יהודים נחמדים מאד, שעוסקים בצורכי ציבור באמונה, ומפורסמים בעזרתם לזולת. אבל אולי, יכול להיות, שיש ביניכם כאלה שהתרשלו קצת בקביעות עיתים לתורה בזמן האחרון. לא שאטמו עיניהם ולבם מדברי תורה, חס ושלום. דווקא היו באים לפעמים לדרשה, שומעים אפילו קצת משניות, אבל לא קבעו עיתים כל יום לתורה.
אם יש כאן כאלה, אני פונה אליהם: תארו לעצמכם, שאתם מחליטים לקבוע עיתים לתורה מערב זה ועד ראש השנה. מחר בבוקר מיד אחרי תפילת שחרית, אתם מחפשים חברותא, וגם שיעור כל לילה! ואתם מקבלים על עצמכם להיות קבועים, זאת אומרת, לא להעדר במשך שבוע שלם מהשיעורים, כל לילה בתירוץ אחר – חתונה, בר מצווה או פגישה עסקית שאסור להחמיץ….
אם, באמת, תתחילו ללמוד בשיעור ברצינות, ותקבלו עליכם להתמיד בזה מבלי לוותר ובלי להפסיד, אתם תראו במו עיניכם מה יתרחש אחרי ראש השנה. הקב"ה יפסוק, שתהיה לכל אחד מכם סייעתא דשמיא גדולה בקביעות עיתים לתורה, ובהשתלמות בתורה ובמצוות ומעשים טובים. ומאחר שכך, כל אחד יראה בחוש את הסיעתא דשמיא שתהיה לו בכך.
אנחנו לא יודעים איך בדיוק זה יתרחש, אבל אנחנו יודעים שזה יתרחש. יתכן שימים ספורים לאחר חג הסוכות ייגש אליך תלמיד חכם גדול ויציע: "אולי אתה רוצה להיות חברותא שלי בערב?"
אתה תשתומם – "אתה רוצה ללמוד איתי?! הרי אתה למדן גדול, ואני רק עכשיו התחלתי ללמוד באופן מסודר… איך זה?!"
והוא יגיד – "כן, דווקא איתך אני חפץ ללמוד!", והוא יקבע איתך לימוד קבוע, שירומם אותך בתורה וגם באמונה. תוך כדי כך, אשתו תחזק את אשתך, והבנים והבנות יחזקו את צאצאיך, בסוף השנה תעמוד נדהם ונפעם, כשתקלוט איזו עליה גדולה ברוחניות היתה לך במשך השנה שחלפה!
את כל זה אמרתי בדרשה בחודש אלול, בארצות הברית.
כשלוש שנים לאחר מכן, הגעתי שוב לארצות הברית. אדם אחד בא לפגוש אותי, איש ציבור ידוע, נחמד ונעים.
"הייתי נוכח בשיעור שלך לפני כמה שנים", הוא אמר לי. "הדברים נכנסו ללבי, ומיד למחרת בבוקר רצתי אל הרב. ביקשתי שיעזור לי למצוא חברותא מתאימה, ושאלתי אותו מתי הוא מוסר שיעור בדף היומי. התחלתי בזה תיכף ומיד, וקיבלתי על עצמי להקפיד בלי פשרות ובלי ויתורים.
"בשמחת תורה ניגש אלי אדם אחד, שהוא מפורסם בכל ארצות הברית כלמדן וכמחנך דגול. הוא התגורר במשך עשרים שנה בשכונה אחרת, ורק זמן קצר לפני כן עבר לגור בשכונתינו. לתדהמתי הרבה, פנה אלי אותו אדם, ושאל אותי: 'אולי אתה רוצה לקבוע איתי ללמוד כל ערב, וגם בשבת בבוקר שעה לפני התפילה?'
"בקושי הצלחתי לענות לו. 'איתי?? והרי אני יודע שסיימת את הש"ס כבר כמה פעמים… מי אני, שאהיה ראוי ללמוד איתך?!'
"באמת אינני יודע, מדוע הוא בחר בי כחברותא, אבל הוא אמר: 'כן איתך, דווקא איתך!'
"אי אפשר להאמין איזה שינוי נפלא התרחש בחיים הרוחניים שלי, בכל השטחים. אתה צדקת אז במה שאמרת בדרשה שלך. צדקת לחלוטין!".
אמרתי לו בשמחה גדולה: "ברוך ה' שאני זוכה לשמוע ממך דברים כאלו".
האמת היא, שמן הסתם התרחשויות מסוג זה אירעו אצל עוד כמה ממתפללי בית הכנסת, אלא שאין להם את אומץ הלב לספר על כך.
בראש השנה נקבע – על פי מעשי האדם, זכויותיו וחובותיו – עד כמה תהיה לו סייעתא דשמיא מבחינה רוחנית.
עלינו לפשפש היטב במעשינו ובפנימיותנו. כמובן, עלינו לתקן את הטעון תיקון, ולשפר את הטעון שיפור, אך נוסף לזאת, עלינו לבדוק את עצמינו – האם אנו משתוקקים לרוחניות, ומוכנים למאמץ ולוויתורים לשם כך, או שמא אנחנו שקועים בגשמיות, וממנה כל הנאתנו.
בימים שבין ראש השנה ליום כיפור, יש לנו עבודה קשה במיוחד. כל אחד צריך להחשיב את עצמו כבינוני. ומאחר שאנחנו בינוניים, אנחנו עכשיו ממש תלויים ועומדים בין עולם הזה לבין עולם הבא!
אנחנו צריכים להבין ולקלוט, כמה הרבה מונח על כף המאזניים בשעה הרת גורל זו!
מה יותר אכפת, השטיח או הברכה?…
איך יכול אדם לאבחן את עצמו, האם הוא חפץ ברוחניות וראוי לעולם הבא, או שמא נתונים מעייניו להבלי העולם הזה?
כדי להמחיש את הדברים, ברצוני לספר על דרשה שדרשתי פעם.
זה היה ממש מזמן, לפני עשרים וכמה שנים. כפו עלי להגיד את הדרשה ההיא.
איך כופים על בן אדם לדרוש דרשה?
רצו שאדרוש בפני נשים באיזושהי מדינה באירופה. היה לי אז שיעור קבוע עם הגברים. והנשים התאוננו על אפליה. הן איימו עלי, שאם לא אתן שיעור לנשים לפני ראש השנה, לא יתנו לבעלים להמשיך בשיעורים…
נו, מה יכולתי לעשות מול איום כזה…
באתי. אבל אדם שכועסים עליו, לא עושה את עבודתו מתוך אהבה וחסד. החלטתי לא לומר להן מוסר אמיתי, הן לא בדרגה מתאימה לספוג אמת כזו.
במשך שלושת רבעי שעה רק נתתי מחמאות, על כך שהן מרשות לבעליהן ללכת לשיעורים וכדומה. כל מה שאמרתי היה אמת, כמובן, אבל לא בטוח שהיתה הרבה תועלת מלשמוע את המחמאות.
בסוף, כשנשארה לי רק רבע שעה, החלטתי בכל זאת לדבר. אמרתי: "אתן כולכן נשות חיל, תרבינה כמותכן בישראל, וישר כוחכן, אך בכל זאת אנחנו מתקרבים לראש השנה וליום הכיפורים, וכתוב בכל מקום שצריך לחזור בתשובה. אני מחפש על מה אתן צריכות לחזור בתשובה, אבל לא יכול למצוא"…
….ברגעים האחרונים ממש סיכנתי את נפשי, ואמרתי להן משל כזה:
"נתאר לעצמינו, שמוטל'ה חוזר מהחיידר. הוא צמא מאד, ניגש למקרר, מוציא שתיה, מוזג לעצמו ושותה. אמא שלו עומדת שם, ומזדעזעת לראות שמוטלה שכח בחפזונו הרב, לברך לפני השתיה. היא אומרת לו: 'מוטל'ה, ברכה! איך אפשר לשכוח דבר כזה?!'
"מוטל'ה עוצר משתייתו, ומברך בקול נעים.
"יופי, הכל טוב. כעבור שעה אבא חוזר, ושואל מה נשמע, ומה שלום מוטל'ה, ואם הוא התנהג יפה.
"אמא של מוטל'ה מספרת שב"ה הכל בסדר, ומוטל'ה ילד נהדר.
"למחרת מוטל'ה חוזר הביתה מהחיידר. הוא צמא מאד, ניגש למקרר, מוזג שתיה לכוס וצועד מעדנות אל הסלון הגדול, שם פרוס שטיח פרסי אורגינלי מאפגניסטן, שצריך להיזהר מאד לא לדרוך עליו. הצבע של השטיח דומה לצבע של הריפוד, והריפוד דומה לוילונות, והוילונות דומים לכיסאות-הכבוד העתיקים והיקרים…
"מוטל'ה נכנס לחדר הזה, ונשפך לו על השטיח מהמיץ האדום-האדום שבכוס. הוא יצר ברגע זה כתם, על השטיח המופלא, לנצח נצחים!
"אמא שלו רואה את זה, ומתחילה לצעוק צעקות אימים: 'מו-ט-ל'ה, מה עשית?!'. לא נחה דעתה על אף צעקותיה הנוראות, והיא אפילו… מכה אותו! מוטל'ה בוכה, מתחנן על חייו, מנסה להסביר לה שזה ממש לא היה בכוונה.
"כעבור שעה, אבא חוזר הביתה. הוא שואל מה נשמע, ומה שלום מוטל'ה, ואם הא התנהג יפה.
"'יפה?!' מזדעקת אמא של מוטל'ה, 'נורא ואיום! בוא, בוא ותראה במו עיניך מה שהבן שלך עשה לשטיח החדש!'…
"'תראה, תראה איזה אסון הוא עשה לנו! הלך כל השטיח הזה, שהוצאנו עליו כל כך הרבה, ואפילו עוד לא הספקנו להראות אותו לאורחים… איזה ילד נוראי! איזה אסון!'.
"עד כאן המשל על מוטל'ה ואמא שלו.
"שאלתי את הנשים שישבו ושמעו את הדרשה: מה יותר אכפת לכן באמת, כתם על שטיח או זלזול של הבן בברכה?
"יש כאן איזשהו רמז לקריטריון, שעל ידו כל אדם יכול לבחון ולאבחן את עצמו, האם הלב יותר קרוב לעולם הבא או לעולם הזה, לרוחניות או לגשמיות.
"עלינו להזדרז בביצוע הפשפוש הנ"ל בפנימיות שלנו, הזמן קצר והמלאכה מרובה, ומה שעומד על כפות המאזנים הינו חשוב ונשגב מאד!".
(מתוך הספר דורש טוב – ראש השנה)