לילד בכיתה ה-ו ובתלמוד תורה זה יכול להיות הבטחה של: "אם תלמד בחיידר הטוב את משניות מסכת מגילה בעל פה, נעשה לך סיום מיוחד בבית עם כל החברים"

הרב אהרן מרגלית

אם נדייק את הדברים, השאלה איך מתמודדים מול רוחות הרחוב, מבקשת להבין מהם הדברים החשובים ביותר שהורים יכולים לתת לילד כדי שהוא יגדל בריא ויציב ויוכל להתמודד עם אתגרי החיים.

הדבר החשוב ביותר בחינוך ילדים הוא אמון. אמון בילד, אמון היושר שלו, אמון בסיכויים שלו לגדול ולהצליח בחיים, אמון בטוב שבו, אמון ברצונות שלו להיות טוב- אמון טוטאלי בילד. הורה מחנך הוא הורה שנותן בילד אמון מוחלט, וכאשר הילד עושה משהו לא טוב, הוא מתייחס אל המעשה באופן נקודתי ובלי לתת לזה לשנות את האמון הבסיסי בטוב שבילד ובאישיותו הטובה. גם כאשר ילד מועד יותר מפעם אחת, ואף אם הוא מועד שוב ושוב, עלינו לראות את המעידה כדבר מקומי ולא מהותי ואילו את הטוב שבילד כטוב האמיתי והמוחלט שאינו מתערער כהוא זה מן הנפילה.

על ההורים לדעת שנפילה של ילד אינה קריאה לחינוך מלא דרשות מוסר, עונשים והרחקה, אלא להיפך. זוהי קריאה להתבונן מחדש בילד, למצוא את נקודות החוזקה שבו ולכוון אליהם פרוז'קטור חזק ומאיר. רבי נחמן מברסלב כותב (בספר ליקוטי מוהר"ן תורה רפ"ב) , שכאשר אדם מתבונן בשני "ומוצא בו מעט טוב ששם אינו רשע, ואתה דן אותו לכף זכות , על ידי זה עתה מעלה אותו באמת מכף חובה לכף זכות, עד שישוב בתשובה שלימה על ידי זה".

אתם מבינים מה זה? הופכים אותו לצדיק גמור על ידי לימוד זכות, אפילו שיש בו רק נקודה אחת טובה!

בילדים שלנו יש הרבה יותר מנקודה אחת טובה. ככל שנתמקד במחשבה וגם בהתייחסות בטוב של הילד, ניטע בו את החוזק להתמודד עם כל הרוחות שבעולם. ילד שמרגיש כי ההורים נותנים בו אמון, נותן גם הוא אמון ביכולתיו ובטוב שבו ומשתמש בכוחותיו החיוביים.

אגב, כאשר רואים ילד נכשל, לא תמיד זה חכם להראות לילד שאנחנו יודעים שנכשל. התורה הקדושה נתנה לנו כלל מפתח בחינוך 'פעמים שאתה מתעלם'. ולא בכדי, עצם העובדה שאנחנו מיידעים את הילד שאנחנו יודעים ומוציאים אותה 'נפילה' מן ההסתר לגלוי, זה נותן לזה סוג של גושפנקה. כל עוד לא הבחנו בנפילה, הילד יסתיר אותה יחשוש ויזהר שלא לחזור שוב על הטעות, ברגע שידע שאנו יודעים מזה, הילד ירגיש שהדבקנו לו סטיגמה של 'נופל' – 'בסיכון'- 'לא ממושמע' ובעתיד עלול לעשות מעשים אלו בגלוי ובמודע.

הדבר השני החשוב בחינוך הוא אמפתיה, אמפתיה תמידית. גם כשהילד עושה משהו שמבחינתנו חמור ביותר, הוא חצה קו אדום, הוא עשה מעשה מאוד לא בסדר, גם אז אנחנו חייבים להבין אותו ולגלות הזדהות עם הקושי שהוא חווה. לא עם המעשה, עם הקושי. משפט כמו: "צדיק שלי, אני יודע שלא התכוונת לכתחילה לעשות את זה, אני יודע שנכשלת, שלא עמדת בפיתוי, שאתה לא עושה מעשים כאלו. בוא נחשוב ביחד ונגרום לכך שבעתיד זה לא יקרה שוב", אם ההורה בא ממקום כן שבאמת מאמין בתוכן המשפט, ויודע שהילד נפל והוא צריך עכשיו עזרה כדי לקום, זה יחולל פלאים. אמפתיה אינה אומרת שאני מסכים עם מה שהילד עשה, אלא שאני מבין את הקושי שלו. ברגע שילד מרגיש שאבא ואמא מבינים  מה עובר עליו ומזדהים עם הקשיים שלו, גם אם הוא יקבל עונש, ואפילו עונש חמור, הוא לא ירגיש ממורמר ולא מובן. הוא ידע שהעונש בא ממקום אחר, לא ממקום נעלב, לא ממקום שפוחד מה יגידו על החינוך שלנו, אלא ממקום שדואג באמת לו ולגדילה שלו.

אם תרשו לי אחדד מעט את הדברים. חינוך אמיתי לעולם אינו מושפע מ'מה יגידו עליי' או 'מה יחשבו על הבית שלנו אם ייראו שהבן שלנו מתנהג כך', אלא מגיע מתוך מחשבה על טובת הילד ועל הדרך לעזור לו לצמוח ולגדול כדי להביא אותו למקום הטוב ביותר האפשרי עבורו.

אחד הכלים הנוספים החשובים בחינוך ילדים הוא לתת להם משמעות. ילדים צריכים שייתנו משמעות לחיים שלהם. החל מגיל שהילד מבין את העולם ומתחיל לחקור אותו , ההורים צריכים להעניק לו משמעות. אינני מתכוון להסבר פילוסופי על מהות החיים וערכם אלא על פסגות קטנות וגדולות ברי הבנה והשגה בהתאם לגילו ולהבנתו. לילד בכיתה ה-ו ובתלמוד תורה זה יכול להיות הבטחה של: "אם תלמד בחיידר הטוב את משניות מסכת מגילה בעל פה, נעשה לך סיום מיוחד בבית עם כל החברים", עם נער בן שתים עשרה כדאי לשוחח על בר המצווה שלו, לדובב אותו ולהתעניין האם יש לו חלומות מיוחדים לגביו, מה הדמיונות שלו לגבי מסיבת בר המצווה, לשוחח איתו על הדרשה, להתעניין האם הוא כבר מתרגש לקראת האירוע ומשם לגלוש קצת יותר לעומק ולשוחח איתו על המשמעות בר המצווה, על כך שהוא כבר בוגר ויכול להצטרף למניין ולזימון.

כשהילד מבין ונמצא בעומק העניין ופתוח לשמוע, יהיה נכון להציב בפניו משמעות לשנים הבאות: "בוא ננסה לחשוב איפה אתה רוצה להיות בעוד עשר שנים מהיום? מהן השאיפות שלך? אילו פסגות תרצה לכבוש במהלך השנים? מה יהיה שונה בך אז מהיום מלבד חתימת הזקן והחתונה, בעזרת ה'? " וכאשר מדברים על שינויים לטווח רחוק, חשוב ורצוי להשתמש בכח הדמיון. לא להסתפק בדיבורים ערטילאיים, לרדת לפרטים ולערוך מעין דמיון מודרך ממש. אם בחור הישיבה חולם, למשל, לסיים את הש"ס, נוכל להתעניין אצלו כיצד הוא רואה בדמיונו את חגיגות הסיום, את המקום שייערך, מי יהיו המשתתפים, מי תהיה התזמורת, מה יגישו בסעודה וכו' וככל שהתמונה תהיה יותר מלאת פרטים וברורה, היא תיתן לבחור יותר השראה ויכולות להוציא תמונה נפלאה זו מן הכח אל הפועל, היא תעניק לו יכולת ונחישות להתמיד ולהשיג את היעד שהציב לעצמו בללי להשבר בדרך.

דבר נוסף וחשוב מאוד מאוד כשאנו מדברים על חינוך בדורנו הוא קשר רגשי בריא וטוב עם הילד. קשר זה יוצרים בעיקר על ידי התעניינות, אבל התעניינות אמיתית. כשהילד פונה אלינו, לא 'לחפור' לו, להיות זמין בשבילו ולהקשיב לסיפורים שלו באמת, בלי לנצל את הזמן לדרשות מוסר וחינוך. להיות איתו, לחוות את מה שהוא חווה ומרגיש, להשתיק את הפלפון להרחיק כל עיתון או חומר מסיח דעת אחר ופשוט להתמקד בילד עצמו. לראות אותו, לשמוע אותו, לפתוח איתו כל ערוץ תקשורת.

ככל שנשקיע יותר בהתעניינות, בתקשורת ביצירת חיבור רגשי ביננו לבין הילדים, הקשר איתם יהיה יותר בריא וטוב לאורך שנים. כאשר ילדינו ירגישו שאבא ואמא תמיד עומדים לצידם, מוכנים לעזור להם בכל עת, הם יגיעו אלינו על כל ההתמודדות, ואז נוכל, באהבה, בהקשבה ובתבונה הורית למצוא את הדרך לעזור ולשמור עליהם הרחק מרוחות הפרצים של הרחוב.

הרבה אושר, שמחה ונחת מכולם, אמן.

(מתוך 'לבית')