"הונדערט זלוטי פתיחת-הארון פון נעילה!" [100 זלוטי פתיחת-הארון של נעילה] הכריז הגבאי הנמרץ של בית הכנסת ב'אוסטרולנקה', פולין.
הילדים חייכו. הם זכרו את ה"משחק" המרתק עוד משנה שעברה. המחיר יעלה ויעלה, אך מי שבסופו של דבר יזכה ב'פתיחה' יהיה – כמו תמיד – ר' אהרן יענקל מרגלית.
'מרגלית' היה נכבד בקהילה, מטובי העיר, ואחד ה"תפקידים" שלו היה לרכוש מדי שנה בשנה את הפתיחה במחיר מפולפל… *
הגבאי המשיך: צווי הונדערט [200] זלוטי פתיחה, דריי הונדערט [300]… פיהר הונדערט [400]… המחירים המשיכו לנסוק כמו הוריקן שמסתחרר מעין-הסערה כלפי מעלה.
אבל לא לקח הרבה זמן כדי שהמתפללים ירגישו שהפעם משהו שונה…
המחיר זינק בדרמטיות, ללא רחמים, ולא היה נראה שמישהו מתכוון לעצור. הגבאי שקלט שבית הכנסת עומד להתעשר, שיתף פעולה בשמחה: 'טויזנט [1,000] זלוטי פתיחה, צווי טויזנט [2,000]… דריי טויזנט [3,000]…
החיוך נמחה מעל פני הילדים התמימים. גם הם הרגישו שהפעם זה לא משחק נחמד, אלא דו-קרב לכל דבר וענין. ילדים, כמו ילדים, לא קלטו את העומק, אך המתפללים הרגישו באוויר ריח של בחירות…
כן, הקהילה עמדה אז לפני מערכת בחירות פנימית להנהגת הקהילה. בין המתמודדים היה 'מרגלית' הנצחי. הניסיון לנשל אותו מכיבוד הפתיחה של נעילה היה חלק מהמאמץ להוריד אותו מגדלותו. נראה שכמה גבירים חברו-יחדיו לרכוש את הכיבוד בעבור כל הון דעלמא, ובלבד שמרגלית לא יזכה בו.
מבחינה הלכתית הם בהחלט יכלו לעשות זאת. הכיבוד לא שייך לאף אחד, אלא מוצע לכל המרבה במחיר. אמנם, טאקט פנימי לחש לכל אחד לא להתחרות על הכיבוד – שמוחזק בידי מרגלית מזה עידן ועידנים – מעבר למחיר מסוים. הפעם שמו את הטאקט, ואולי גם את הלב, על מדף גבוה. החליטו: יקוב הדין את ההר!
ִפיהר טויזנט [4,000] זלוטי פתיחה, פינעף טויזנט [5,000]… המצב לא פשוט. אפילו קשה. אבל מרגלית לא יתן לעצמו לטבוע. על כל מחיר שהגבאי מכריז הוא מוסיף-והולך. אבל בשלב מסוים הוא קולט שהמשך ההתמודדות תהיה מצדו בבחינת התאבדות כלכלית. הוא לא גביר ואין לו כל סיכוי לעמוד בסכומים האלה. הוא כבר הציע יותר ממה שהוא מסוגל, ואם חלילה ינצח בתחרות ויזכה בכיבוד היקר, אחת-דתו…
הוא עוצר. זהו.
הגבאי קולט את התפנית. חוזר על הסכום הגבוה "דרייסיג טויזנט זלוטי" [30,000] שהציעו המתחרים ומכריז בקול איטי: "צום ערשטן מאל" [בפעם הראשונה]… צום צווייטן מאל" [בפעם השנייה] "און צום…" [ובפעם ה…]
מרגלית תפס חזק את השולחן שלפניו. אם החזקה הישנה-נושנה שלו נשמטת מידיו, לפחות שהוא עצמו לא יישמט. זהו, זה קרה. החזקה נשמטה מידיו, וכל המתפללים יבינו את המשמעות הציבורית שיש למהלך הזה.
הלב שלו הולך בחזקה. זה לא הכיבוד עצמו, זה המשמעות שלו עבורו… הידיים רועדות, והרעד הולך ומתפשט בכל הגוף. הוא לא מעלה על דעתו שהמתחרים מולו ירדו לעומק מה שהם עשו!
"זעכציג טויזנט זלוטי" [60,000] מכריז לפתע הגבאי, וכולם כמעט מתעלפים רק מלשמוע את הסכום בלבד. 60,000 זלוטי עבור פתיחה? זה עובר כל פנטזיה. שקט. דממה. אף אחד לא מעז להציע סכום גבוה יותר. אולי יכלו הגבירים להתארגן ביניהם גם לסכום כזה. אבל ההפתעה נחתה עליהם באופן לא צפוי. הם נאלמו דום.
הגבאי מסיים במהירות את המכירה, ומשום-מקום נשמע קול צרוד מכריז: "ר' אהרן יענקל מרגלית איז מכובד מיט פתיחה"! —
היה זה קולו של ר' יצחק זילברשטיין – אחד המתפללים. כולם בהלם: האם גם ר' יצחק בגבירים? מנין לו סכומים שכאלו? אבל לא. הוא לא גביר – אבל הוא מעדיף למשכן את ביתו ולא לחזות בעלבונו הצורב של מרגלית. ומה גם שמרגלית סייע לו פעם בבעיה מסוימת והוא חש כלפיו הכרת-הטוב!
*
סיפור אמיתי – מלבד הסכומים המשוערים – מעיירה יהודית, שגיבוריה שוכני עפר מזה כמאה שנה…
(איש לרעהו)