נכנסתי לרכב עייף, לאחר יום שלם של הרצאות. היה נראה לי שהנהג מעיף מבטים לכיווני שוב ושוב, אבל התעלמתי. פתאום זיהינו זה את זה בהתרגשות. הוא אמר: "רציתי לספר לך מה התרחש בעקבות השיחה שלנו לפני חצי שנה…"

מספר מגיד המישרים הרב מאיר מיכאל גרינוואלד שליט"א: יום אחד, בשעה 10:00 בלילה, כשסיימתי הרצאה בבורו פארק, אמרתי ליהודי האחראי על ארגון הדרשות, שאני צריך להגיע למונסי, כדי לפגוש יהודי מסוים לצורך חשוב.

"מה??" התפלא האיש, "אתה יודע מה המרחק מכאן למונסי? זאת נסיעה ארוכה מאד".

מדובר בעניין חשוב מאד, הבהרתי לו.

"מחר לפנות בוקר אתה אמור לדרוש כאן, בבית הכנסת, ותכננת גם להחתים אנשים לא לדבר בתפילה. ועכשיו אתה חושב לברוח למונסי?".

אני לא בורח, רק אסע ואשוב. אני מוכרח.

"רק אסע ואשוב, ממש… אוקיי, אסדר לך רכב ונהג שיסיע אותך". תוך דקות ספורות ארגן לי היהודי הנמרץ הסעה, והזהיר את הנהג: "אל תדבר עם הרב שום מילה בדרך. הוא תשוש, וחשוב שינצל את הזמן לשינה".

לאחר שהתחלנו לנסוע, ברכתי בקול רם "שהכל", ושתיתי. אדם ששומע ברכה צריך לענות אמן, נכון? הרי כך מפורש בשו"ע (בסימן רט"ו סעיף ב). אבל אותו נהג לא ענה. ברכתי "בורא נפשות" בקול, וגם הפעם הוא לא ענה אמן. וכך היה על כל הברכות שברכתי בתחילת הדרך.

אמרתי לו: אני רואה שאתה ירא שמים גדול כל כך, שיש לך שפע של זכויות. אולי אתה יכול למכור לי קצת…

"אני מה?!", הנהג שלח אלי מבט תמה. "אני אמכור לך זכויות? על מה בדיוק אתה מדבר?".

אמרתי לו בנחת: ברכתי כבר כמה ברכות ולא ענית אמן, אז אני מבין שאתה לא צריך את הזכויות האלו, כי יש לך כבר עודף-זכויות…

"אה, זה", הוא חייך לעצמו בחשכה. "לא מדבר אלי כל העניין של ברכות בקול ואמן".

התחלתי לדבר אתו על כמה מאמרי חז"ל בעניין חשיבות הברכות ומשמעותן, אבל נראה היה שאין עם מי לדבר. מאחר שכך, התחלתי עם משל, ואמרתי לו: אתה יודע מה זה ברכה? יהודי הולך ברחוב, ופוגש בן של אחד ממכריו. הוא נותן לילד ממתק. הילד אמר תודה רבה, ברך ואכל, והלך בשמחה. למחרת הוא פגש שוב את המכר ההוא, ואמר לו: "הממתק שנתת לי היה טעים מאד, וזה עזר לי להתרכז בלימוד ולהבין היטב".

"חכה רגע", אמר האיש לילד, שעמד לפנות לדרכו. "אל תלך". הילד לא הבין מה הוא רוצה ממנו, אך רגע לאחר מכן הושיט לו היהודי, המכר של אביו, שקית מלאה ממתקים משובחים.

"לא ביקשתי כלום", ציין הילד, שהיה ילד מחונך. "רק אמרתי תודה!".

"אכן," אמר האיש, "ובגלל התודה שלך – קיבלת".

"ברוך אתה" – הרי זו אמירת תודה לקב"ה. הקב"ה לא חייב לנו כלום, רק אנחנו חייבים לו, ובכל זאת הוא נותן לנו שפע של טובה וברכה, ועושה איתנו חסדים בכל יום ובכל שעה – ולא נגיד לו תודה?".

ראיתי שהוא התעורר. ניצוץ הבריק בעיניו. "אולי אתה שליח מהשמים", הוא אמר. "הבן שלי חולה במחלה קשה מאד, בראש, והרופאים לא נותנים הרבה סיכויים…". הוא נאנח בכבדות. "יכול להיות שכבר מאוחר מדי".

אף פעם לא מאוחר מדי, אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל יתייאש מן הרחמים!

הוא העיף בי מבט מהיר. "אתה יודע איזו השגחה פרטית הייתה כאן? אני בכלל לא הייתי אמור להסיע אותך, והשיחה הזאת לא הייתה אמורה להתקיים. שלחו בשבילך נהג אחר, ורק ברגע האחרון ממש התברר שהוא לא יכול להגיע, וביקשו ממני לבוא במקומו".

בעזרת ה', אולי אזכה להיות שליח טוב, אמרתי. התחלתי מיד להסביר לו על החשיבות של נטילת ידיים בבוקר ועל הברכות, ואז הגענו למחוז חפצנו. נכנסתי לביתו של היהודי, שאליו היו מועדות פני, ויצאתי כלעומת שבאתי. לא הצלחתי לפעול שום דבר ממה שהייתי צריך לפעול. חזרתי לרכב, ואמרתי לנהג: מתברר, שכל הנסיעה הזאת הייתה רק בשבילך!

חזרנו יחד לבורו פארק, וכל הדרך, עד 2:00 בלילה, המשכתי לדבר איתו בענייני התחזקות בקיום התורה והמצוות. אחר כל השיחה הוא לחץ את ידי, והכריז שהוא עומד לבצע מהפך בבית שלו, הן בהקפדה על נטילת ידיים והן בברכות ובאמירת אמן.

כחצי שנה לאחר מכן שוב הגעתי לארצות הברית לסבב של דרשות. בלילה, לאחר דרשה בבית מדרש בוויליאמסבורג, הנהג הודיע שלא יוכל לקחת אותי לאכסניה שלי. הוא התקשר לנהג אחר, והלה אכן הגיע כדי למלא את מקומו.

נכנסתי לרכב עייף, לאחר יום שלם של הרצאות. היה נראה לי שהנהג מעיף מבטים לכיווני, שוב ושוב, אבל התעלמתי. מתברר שזה היה הנהג מאותה שיחה שנערכה לפני חצי שנה. פתאום זיהינו זה את זה בהתרגשות.

הוא אמר: "רציתי לספר לך מה התרחש בעקבות השיחה ששוחחנו. קיבלתי על עצמי כל מה שסיכמנו, וגם אשתי והילדים קיבלו עליהם. לפני חודש הלכנו לעשות לילד בדיקות מקיפות, וברוך ה' – כל הבדיקות יצאו תקינות. הילד ברוך ה' בריא לחלוטין. קשה להאמין, אבל זאת המציאות!".

שמחתי בכל לבי בשמחתו, ואיחלתי לו שיזכו תמיד לעשות רצון ה', ויהיו תמיד בריאים ושלמים. "כן", הוא אמר, "וגם קיבלתי עוד בונוס, בנוסף לבריאות של הבן שלי. היו לי חובות גדולים, שהעיקו עלי מאד, ומאז שקיבלנו על עצמנו את הקבלות הטובות, אני רואה שפע בפרנסה, וברוך השם כיסיתי כבר חלק ניכר מהחובות".

על זה נאמר "ברכת ה' היא תעשיר". ראינו פה בבירור את השגחת הקב"ה עלינו, כפי שנרמז בברכה "שהכל נהיה בדברו" – שכל מאורע ומאורע, גדול וקטן, הריהו בדבר ה' יתברך. יד ההשגחה גרמה בשתי הפעמים שלא יוכל הנהג המיועד להסיע אותי, ויבקשו דווקא מן הנהג השני להסיע, וכך נתגלגל כל העניין לטובה.

(גיליון 'האמונה')