לאחר כל תוכחה היה מבקש סליחה. לאחר שנזף בתלמיד שסרח, היה שואל בחרדה בזה הנוסח: "האמת שהתוכחה הגיעה לך, אבל אולי הגזמתי קצת בניסוח? בטון? אנא סלח לי…"

אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה (דברים א, א)

פירש רש"י: "לפי שהן דברי תוכחות. ומה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן. לפיכך סתם את הדברים והזכירם ברמז, מפני כבודן של ישראל".

רש"י מעלה על נס את רגישותו הרבה של משה רבינו ע"ה, בכך שהזכירם ברמז מפני כבודן של ישראל. דברי רש"י מתאימים עד מאוד לימים בהם אנו שרויים, ימי בין המצרים. אשר בימים אלו מוטלת החובה על כל אחד ואחד מישראל להרבות באהבת חינם, להיות אוהבין זה לזה, לכבד יותר זה את זה, ולהיות רגישים יותר האחד כלפי השני.

מיוחד במידותיו היה מרן בעל 'שבט הלוי' זצוק"ל. במיוחד ראו אצלו את הכבוד והאהבה שהוא רוחש כלפי כל אחד ואחד מישראל. גם כראש ישיבה לתלמידיו וגם כפוסק הדור, ראו את דרכו המיוחדת בהבנה וכיבוד הזולת, בלא הבדל בין חוג ועדה, כפי שהורו חז"ל: "שיהא שם שמים מתאהב על ידך". בשורות הבאות נגולל סיפורים נפלאים ומפעימים ממרן בעל שבט הלוי זצוק"ל. סיפורים אלו, אשר הובאו בספר "הפוסק", ימחישו היטב את מידת אהבת ישראל וכבוד הבריות, שהיו טבועים בדמו של רבינו עד יומו האחרון עלי אדמות:

לאחר התוכחה היה מבקש סליחה

סיפר אחד מהאנשים הקרובים ביותר לרבינו זי"ע: בחורי הישיבה אהבו שהוא מוכיח אותם על מעשיהם. וזאת מדוע? כי לאחר כל תוכחה, כל תוכחה ממש! היה מבקש סליחה. לאחר שנזף בתלמיד שסרח היה שואל בחרדה של ממש, וזה היה הנוסח הקבוע שלו: "האמת שהפסק (התוכחה) הגיע לך, אבל אולי הגזמתי קצת בניסוח? בטון? פראגיב מיר אנא סלח לי…", ואז היה תולה עיניים חרדות בבן שיחו, תופס בכף ידו החמה את ידו של התלמיד ומתחנן, בפשטות, מתחנן על נפשו: "הגזמתי בניסוח אה?"… וכן על זה הדרך.

עוד מספר הנ"ל שהיה קרוב לרבינו: בני שימש אותו שנים כגבאי, לפני חתונתו, כשנאלץ להיפרד מהתפקיד, ניגש אליו רבינו, תפס אותו בשתי ידיו, ושאלו ברוך: "אתה סולח לי אם פגעתי בך במשהו?", "אבל הרבי מעולם לא פגע בי! אפילו לא פעם אחת!", השתומם הגבאי. רבינו מהרהר רגע: "יתכן שלא, אבל, הרי יתכן שהטרחתי עליך מעט יותר משנזקקתי… והרי סייעת לי מדי פעם לקום, ואולי קרה שנשענתי עליך יותר מדי… קצת יותר משנאלצתי, האם תסלח לי על הצד שהדבר קרה?", וכשניאות לסלוח לו, קרנו פני רבינו מאושר.

עוד מספר אותו אדם, שהיה מקורב לרבינו, ביטוי נוסף מעולם הידידות שלו: "בניתי דירה חדשה, רבינו הגיע לביתי לקבוע מזוזה. מזגתי, כנהוג, 'לחיים משקה', ברונפן עם מעט טופינים. רבינו עשה ברכה, וטעם מאותם מיני מגדנות. כשקם לצאת, שאל: 'האם בני הבית שלך נמצאים?' -'נמצאים', השבתי. 'אני מבקש ממך, שתמסור לבני הבית שהעוגות היו טובות מאוד', בערה בו הכרת הטוב על העוגות שאכל"…

כואב את צערן של תלמידי חכמים

ליל פסח תשי"ח במעונו של המשגיח דישיבת פוניבז', הגאון ר' יחזקאל לוינשטיין. תקופת הצנע ששררה בזמן ההוא, מיררה את חיי היישוב בארץ, והעצימה את העוני המר, שהטיל בלאו הכי את חיתתו בסמטאות בני ברק. פניא דמעלי פסחא, השיגה הרבנית, רעיית המשגיח זצוק"ל, עוף אחד, שהיה אמור להספיק לכל בני משפחתה במשך כל שבעת ימי החג. החלה הרבנית להתעסק במלאכת הבישול, לקראת החג הקרב ובא. לפתע נתעוררה שאלה לגבי כשרות העוף, לא הייתה זו שאלה הלכתית גרידא, זו הייתה שאלה האם יפלוש הרעב בחרבו השלופה למעונו של השרף…

התארחתי במעונו של השרף בליל החג ההוא, סיפר תלמיד ישיבת פוניבז', שהיה גם קרוב לרב וואזנר. כששמע המשגיח שיש שאלה בעוף, סירב לקבל אחריות וביקש ממני לסור למעונו של רבינו עם העוף, שיכריע בנידון. נכנסתי למעונו של רבינו, הוא כבר החל בהכנות ל'סדר'. כששמע ששליח המשגיח אנוכי, זינק ממקומו בחרדת קודש, וליווה אותי לחדר אחר. נטל את העוף וזכוכית מגדלת, וניגש לסוגיה כאל שאלת חיים. מסתבר, שהשאלה שהתעוררה הייתה מן השאלות היותר מסובכות. הניח רבינו את העוף המבויש בקרן זווית, וקרא לעזרתו עשרות ספרי שו"ת ואחרונים, שנערמו על השולחן בזה אחר זה. בני הבית ממתינים שעה ארוכה לתחילת הסדר, אך רבינו מפלס דרכו בעב הענן של שאלת הכשרות. "ואז", סיפר השליח, "הרים רבינו את עינו, ולחש לי בחרדה גדולה: 'זה מן הסתם מזונו היחיד של המשגיח לכל ימי החג הא?'" – 'מזונו היחיד' אישר השליח. רבינו נאנח אנחה מרה, ולחש כשהכאב מציף את עיניו: "תלמידי חכמים שרויים בצער רח"ל… והרי יו"ט היום!".

הוא פתח שוב ספרי שו"ת ושוב דפדף ושוב נאנח, ואז אמר כך: "תגיד למרן המשגיח, שהעוף כשר לאכילה, אבל נו, יש בו שאלות שנאלצתי להתיר, תגיד לו כך בדיוק: 'העוף כשר לאכילה לכל אדם, אבל אדם גדול כמו המשגיח ראוי שיימנע מאכילתו'". "חזרתי לבית המשגיח", סיפר השליח, "ואמרתי לו דברים כהוויתן. הוא הרהר מעט, וביקש את עזרתי בשנית: 'אם לא קשה לך אנא ממך, חזור לביתו של המרא דאתרא, ושאל אותו מנין לו שאדם גדול אני?'… השתוממתי מאוד, ועזות נעורים שהייתה בי, הביאה אותי לשאול את המשגיח: 'למאי נפק"מ מניין יודע הרבי על גדלותו?' -'בני הבית רעבים', השיב לי בפשטות, 'וחובת אכילת בשר ביו"ט חלה גם עלי. אני סומך על הגר"ש וואזנר כאורים ותומים, אבל חובה עלי לדעת מנין לו שאדם גדול אני. אם מפי השמועה וכדומה, אזי הבשר כשר גם עבורי, אולם אם יש לו ידיעה אמתית על גדלותי, שאני לא יודע עליה, אני סומך עליו להטריף את הבשר'.

"חזרתי לבית הרב וואזנר, הוא הסתכל עלי שעה ארוכה בכאב, השפיל את ראשו ולחש לעצמו את המימרא: 'אוי לדור… שאי אתה יודע בצערן של תלמידי חכמים'. כאב לו שלמשגיח מפוניב'ז לא יהא עוף משלו לחג. מה עשה? ניגש בשקט, ללא אומר ודברים, למטבח, כשאני בינתיים מציץ מהצד, עטף את העוף המסופק והשליכו לפח. אח"כ פתח את המקרר הקטן וחיפש זמן רב עד שלבסוף מצא עוף אחר, והגישו לידי. 'תאמר למשגיח בשמי, שכמרא דאתרא אני אומר לו שחזרתי בי, ומותר לו לאכול את העוף בשלווה, ולקיים את שמחת החג כדבעי'". השליח ההמום והנרגש, לקח את העוף המוחלף ויצא מן החדר, ועוד מהשביל שמע את קולו הטהור של הגר"ש וואזנר, האומר לעצמו: "אוי לו לדור… שאי אתה יודע בצערן של צדיקים".

פועל להשכין שלום

סיפר בנו של רבינו, הרה"ח ר' יוסף צבי וואזנר שליט"א, סיפור נורא שהתרחש בבורו פארק לפני כ-13 שנה והיה עד לו מקרוב: יהודי חיתן בשעטו"מ את בנו, לאחר כשנה זכו הזוג הטרי לחבוק בן זכר. כעבור תקופה קצרה קרה משהו נורא לאותו תינוק. ריח נורא של בר מינן החל נודף מאותו תינוק רח"ל. בצר להם הלכו ההורים לדרוש אצל הרופאים. ואלה אמרו שאין הם מכירים שום תרופה ורפואה לתופעה המוזרה. ההורים המיואשים התרוצצו מרופא לרופא וניסו להרבות בסגולות לרפואת בנם, אך כלום לא עזר. לבסוף כתקווה אחרונה, נסעו לארץ ישראל כדי להיוועץ עם אבי, בעל שבט הלוי. כשנכנסו אל הקודש פנימה וסיפרו לאבי זצ"ל על המקרה המוזר עם בנם התינוק, תיכף שאל אבי, על שם מי קרוי הילד? השיב אבי הילד שהוא נקרא ע"ש הצד שלו, והוסיף: "על אף שהמנהג הוא לתת שם בילד הראשון אחר צד האמא, אך דא עקא שאני ואבי בסכסוך עמוק עם המחותן, ואף בחתונה עצמה כבר רבו ביניהם, ולכן לא רצינו לתת שם מהצד של האם". על אתר אמר להם אבי זצ"ל, כשהוא זועק מקירות לבו: "כשמחותנים רבים בניהם, ובפרט על נתינת שם לתינוק, נענשים בעונש כזה, רח"ל".

נבוך עד למאוד, שאלו: "ומה נעשה כעת?", אמר להם מרן זצ"ל: "דבר ראשון צריכים אתם לעשות שלום עם המחותן. שנית, צריכים אתם להוסיף שם לתינוק על שם צד אמו". הרבה ברירות לא נותרו להם, והם קיבלו על עצמם את הפסק. ועוד אמר להם שיתקשרו עכשיו מביתו, ויפייסו את המחותן, וכאן כעת במקום הזה תוסיפו לו עוד שם. וכך עשו, כשנחתו חזרה באמריקה כבר הספיקו להבחין שהריח הרע שנדף מהתינוק נעלם, והתינוק התרפא כליל…