"ויקרא אל משה" (א', א')
כתב בעל הטורים: "א' דויקרא זעירא, שמשה לא רצה לכתוב אלא 'ויקר' כדרך שנאמר בבלעם, כאלו לא נראה לו אלא במקרה, וא"ל הקב"ה לכתוב גם אל"ף וכתבה קטנה".
דבר ידוע ולא מחודש, שרבינו היה לומד אף במצב של שארית הכוחות ממש! סיפר לי חתנו שהיתה פעם שלא היה לו איפה ללמוד, כיון שבתו ילדה, והנכדים ישנו בביתו, זה לא בית כ"כ גדול, וכל הריצפה היתה תפוסה. ורבינו היה מאד עייף ולא היה לו כח, אך הוא אזר אומץ, ומצא פינה קטנה בירכתי הבית, והתיישב ללמוד. אמרו לו: "סבא, מה הדחיפות דוקא היום? תנוח, ומחר תשלים". אמר להם רבינו: "בשביל היום יש לי תירוץ טוב, אך אם אני אקבל אותו, אז אח"כ כל החיים יהיו לי תירוצים, החלטתי, אין תירוצים! בין אם יש כח ובין אם אין, יש מקום ללמוד או אין מקום, יש זמן ללמוד או אין, זה לא משנה"…
למה אתה רוצה לקחת לי את התענוג הזה?
פעם אחת באתי ובקשתי ממנו להשתתף בכנס של מצוה, והוא אמר לי במתיקות כזו… "אני כל כך אוהב ללמוד, למה אתה רוצה לקחת לי את התענוג הזה? תן לי ללמוד, תבקש מאנשים אחרים שיבואו…". זה היה כל כך מתוק איך שהוא אמר את זה… מה אכפת לך שאני לומד? אל תיקח ממני את התענוג הזה…
מקבל עליו עול תורה
רבינו קיבל על עצמו עול תורה. מה זה נקרא מקבל עליו עול תורה? ידוע שרבינו היה קורא לכל סדרי הלימוד שלו 'חובות'. היו לו חובות, כל שנה הוא היה חייב לגמור ללמוד את כל התורה כולה, וכשהוא לא הספיק באותו יום, זה היה חוב שחייב להחזיר ולהשלים.
אצלנו, אם אני יכול אני לומד, אם אני לא יכול אני לא לומד. אבל אם אני בעל חוב אז אין לי ברירה, גם כשאין לי זמן ואין לי כח, חוב חייבים לפרוע, הגמרא אומרת ע"ז [עירובין סה.] לווה ושלם 'יזיף ופרע'. ר' חיים היו לו חובות, זה נקרא עול תורה, אין תירוצים, אין, אין, אין! אני חייב, מה אפשר לעשות… יש לי כח או אין לי כח, אני עייף או לא עייף, זה לא הנושא, זה חוב, וחוב חייבים לשלם, זהו עול תורה. אין חכמות.
היה אברך מצוין, מתמיד וצדיק, שהסתבך בחובות, וזה מאוד סיבך אותו. הוא בא למרן ר' חיים ותינה את צערו. אמר לו ר' חיים: "גם לי יש חובות…!". אמר לו האברך: "זה לא דומה… לרב יש חובות בלימוד, הוא לומד ומשלם את החוב. לי יש חובות של כספים, מאיפה אני אביא את הכסף?…". אמר לו ר' חיים: "מי שיש לו חובות בלימוד – אין לו חובות של כסף. תהיה גם אתה בעל חוב בתורה, וכל חובות הכספים יסתדרו". אמר האברך בפליאה, "איך אני אהיה בע"ה כמו הרב?… הרב גומר בשנה בבלי ירושלמי ספרא ספרי רמב"ם טוש"ע, אני לא מסוגל!". אמר לו הגר"ח: "רק בבלי, תהיה בעל חוב לגמור כל שנה את כל ש"ס בבלי!". אותו אברך לקח את הדברים ברצינות, וכבר באותו יום, הוא התיישב ללמוד את השבע שמונה דפים. וכעבור זמן קצר – הכל הסתדר!
מישהו שמע על בעל חוב שכל החובות שלו נמחקו? מעשה שהיה! ואני יודע גם במי המדובר, מי שיש לו עול כזה – אין לו את העול השני. וזו הכוונה 'כל המקבל עליו עול תורה מעבירין הימנו!'…
פגשתי יהודי שאמר לי: "גם אני, אם היתה לי אשה כמו אשתו של ר' חיים, הייתי ר' חיים…!". כידוע שהרבנית לא נתנה לו לעשות כלום בבית, היא כל הזמן בקשה שהוא ילמד וילמד, כל החיים, גם לי, אם היתה לי אשה כזו הייתי כמו ר' חיים…!
אבל זו כזו טעות… זה בדיוק הפוך! המקבל עליו עול תורה נותנים לו כזו אשה! אם אתה תקבל על עצמך עול תורה כמו ר' חיים, אז גם לך תהיה כזו אשה. ואם לא אז לא. זה מתחיל הפוך. כל בר דעת מבין את זה… אתה לא מקבל – אז לא. זה מתחיל הפוך, כל בר דעת מבין את זה…
סיפר לי יהודי חשוב מאמריקה
סיפר לי יהודי חשוב מאמריקה, שהוא נכנס פעם עם שני גבירים שהציעו להם שתי עסקאות, ובכל עיסקה היו צדדים של רווח והפסד, והם באו לשאול את רבינו מה לעשות. הם התחילו להסביר לר' חיים בהתלהבות, ואמר המספר, כעבור דקה ראיתי שר' חיים כבר לא נמצא אתם… הוא היה עם הגמרא. הם היו כ"כ משולהבים ולא שמו לב, הם המשיכו לפרוש את כל הספיקות, איך בדיוק אפשר להרוויח ואיך אפשר להפסיד וכו'. כשסיימו השיב להם ר' חיים בפשטות: "אני לא מבין מה אתם מסתפקים, זה כל כך פשוט…!". "מה, מה פשוט?", שאלו. – "אותה עיסקה שתתן לכם יותר זמן לשבת וללמוד!", ענה.
כולם אומרים שהם הבחורים מצויינים והכי טובים
סיפר מורנו הג"ר אליהו אליעזר דיקמן, שסיפר לו הרב נשרי [שחיבר את 'מאיר עיני ישראל'] שהוא פגש איזה יהודי שסיפר לו שהוא שאל את רבי חיים קניבסקי: הוא מחפש חתן טוב לבתו והוא מברר, ועל כולם אומרים שהם הבחורים מצויינים והכי טובים, א"א לסמוך על זה… אז איזה בחור אני אקח? אמר לו רבינו: "תכנס לישיבה, תראה בלוח זמנים מתי מתחילה התפילה בבוקר, בד"כ מתחילה בשבע. הלכתחילה – זה בחור שמגיע ברבע לשבע, אתה יכול לברר עליו, ומסתמא הוא באמת בחור טוב. אם הוא מגיע בעשרה לשבע – זה כבר בדיעבד, אם הוא מגיע בחמשה לשבע – זה רק בדוחק גדול מאד, אך אם הוא מגיע בשבע – אל תיקח!"…
הזכרנו, שבחור שאל פעם את רבינו, עד מתי אפשר לאחר לתפילה בבוקר? אמר לו רבינו: "מתי התפילה מתחילה? בשבע, אז עד שבע אתה יכול לאחר"…
ובאמת, מי שיודע, רבינו כותב להלכה שלכתחילה צריך לבוא לפני התפילה. עייפים, קשה לקום, אבל כזה היה רבינו, אין תירוצים וויתורים, תלחם במלחמתה של תורה! זו מלחמה עם היצר. תלחם איתו!
ר' חיים היה מברך את כולם, אולם אני יודע על פעמיים שהוא לא הסכים לברך…
סיפור ראשון סיפר לי בעל המעשה, הוא היה בחור בחברון, ואמר לר' חיים: "אני בלי חברותא לא יכול ללמוד, ועוד לא מצאתי חברותא טובה לזמן הבא, שהרב יברך אותי שאמצא חברותא טובה!". רבינו אמר לו: "אני לא יכול לברך אותך". והלה התחיל לבכות… ושאל למה? אמר לו רבינו: "אתה הכנסת לך לראש שבלי חברותא אתה לא יכול ללמוד, אם כן אתה בעל מום! אז מה זה יעזור שתהיה לך חברותא טובה אם תשאר בעל מום…! הרי כשלא תמשיכו יחד אתה שוב פעם לא תוכל ללמוד, זה מום! וכי אתה יכול להבטיח לעצמך כל החיים חברותות טובות? קודם כל תעבוד על עצמך שתוכל ללמוד בלי חברותא, אח"כ אם אתה רוצה ברכה לחברותא טובה, אז למה לא, אבל להשאיר אותך בעל מום שלא יכול בלי חברותא – זה לא!".
בסיפור השני הייתי נוכח בשעת מעשה. היה זה עם בחור שההורים שלו התגרשו ל"ע, והיתה שם הרבה מאד עגמת נפש משני הצדדים ה"י, והוא נפל בין הכסאות… ובאמת היה לו קשה, עד שהחליט שהוא עוזב את הישיבה, אך הוא רצה להישאר בן תורה ולזכות לבת יראת שמים גדולה כמו שמקבל כל בן תורה טוב, ובית של תורה, וילדים בני תורה… רק שהוא לכשעצמו הרגיש שהוא לא יכול ללמוד, ובא איתי לבקש ברכה מר' חיים.
אומר לו ר' חיים: "אני לא רוצה לברך אותך…!" ההוא, לפני שכמעט חטף משבר נוסף… והוא דוחף אותי במרפק, כאומר – – – נו, בשביל זה קראתי לך!… אז שאלתי את רבינו: "למה לא…?". רבי חיים זצ"ל חייך ואמר: "אני מוכן לברך כל יהודי במה שהוא רוצה, הלואי שיהיה טוב לכל היהודים, אך לא שייך לברך אדם שרוצה לקפוץ מהגג, ורוצה ברכה שהוא ישאר חי ולא יקרה לו כלום… כאלו ברכות אין לי, אל תקפוץ ולא תזדקק לברכות. גם הבחור הזה, הוא לא בא לשאול אם לעזוב את הישיבה או לא, את זה שהוא הולך להתאבד ולעזוב את הישיבה הוא מחליט לבד. רק הוא רוצה ברכה שלא ינזק כלל וישאר שלם כאילו היה בישיבה, אין לי כאלו ברכות. אני אומר לך, תמשיך ללמוד בישיבה ותראה איך שהכל בסוף יסתדר". וכך הוה, והוא באמת עשה שידוך טוב…
אחד הדברים המעניינים היה, שאפילו שהוא חס על כל דקה וניצל כל רגע. בכל זאת ביתו היה פתוח לרווחה לכל שואל ומבקש מתי שרק רצו, חוץ ממודעה אחת שאין כניסה למכשירים לא כשרים, כולם באו אליו, והוא השפיע על כולם וברך את כולם.
פעם אחת ראיתי אותו בוכה, ופעם אחת ראיתי אותך צוחק…
ראיתי אותו צוחק כאשר נסענו עם קופת העיר לוילנא, שאלתי אותו מה להתפלל על הרב? ואמר לי "תתפלל שאנשים לא יבואו אלי ואני אוכל ללמוד בנחת". כשחזרנו אמרתי לו, "התפללנו, זה עזר?"… הוא התחיל לצחוק… ואמר "בינתיים לא…".
ראיתי אותו בוכה באסיפה של הכולל של הרב וייסבורד, לאחר כמה חדשים שהוא לא שילם לאברכים. אחד הנואמים סיפר שם, שהרב וייסבורד רצה לרגש את התורמים, אז הוא צילם בתים של אברכים, איך שהם ריקים, ואיך שהם חיים בדוחק וממשיכים ללמוד בחשק, אחד הבתים היה ברמת אלחנן, זה היה ביתו של האברך ה-מתמיד של הכולל.
ראו שם בית ישן, והמקרר כמעט ריק מכל… וכשיצאו, בעלת הבית רצה אחריהם וניגשה לר' אלחנן, הוא כבר היה בטוח שהיא תגיד לו: 'אתה רואה שאין לנו איפה לחיות או משהו כזה'… והוא קצת נלחץ מזה, אך לא, היא התחילה לבכות: "הרב וייסבורד תעשה לי טובה! אתה מכיר את בעלי, הוא כל כך נהנה בכולל שלך, הוא מתמיד ולומד, ומתעלה, כל כך נהנה שם, אבל הוא אמר לי כעת, שהיות ואתם לא משלמים, אז אין לו ברירה והוא הולך לכולל אחר. תרחם עלי!" ביקשה האשה, "תשפיע עליו שהוא ישאר אצלכם בכולל. אני כבר מסתדרת עם הפרנסה, יש לנו עוד קצת דברים, ב"ה לא הולכים לישון רעבים, וכולם לבושים… העיקר שהוא ימשיך אצלכם!" ור' חיים התחיל לבכות…
העולם שלו נע סביב חסד והטבה. אמרו לו פעם: "נסגור את הדלת והרב יוכל ללמוד כמה שרוצה, מה הבעיה"… אמר להם: "אדם לא יודע בשביל מה הוא חי, כל עוד אני יכול לעזור לאנשים, אסור לי להימנע מזה!".
(לקט מתוך הספר 'אריד בשיחי' – מילי דהספידא)