"מכה נפש בשגגה" (לה, יא)
מוויכוח קטן למחלוקת משפחתית
אחד התחומים שבו אנו נופלים ברשת של היצר הרע עד כדי איבוד השליטה על עצמנו הוא בעניינים שבין אדם לחברו. לעתים אדם מגיע לידי ויכוח עם חברו, הרוחות מתלהטות והפגיעות הינן גדולות וקשות.
לאחר שהאדם נרגע מייסר הוא את עצמו 'למה התנהגתי כך?', אך בשעת מעשה אינו מצליח לשלוט על עצמו.
אספר סיפור אישי: לאחר אירוסנו סיפרתי לארוסתי שמצאתי פטנט כדי שלעולם לא נריב…
"מהו הפטנט?", שאלה בסקרנות.
ובכן, ראיתי כמה וכמה פעמים שני תלמידי חכמים שמתווכחים בהלכה וכמעט 'בולעים' זה את זה בלהט הוויכוח, אך למחרת הם חברים הכי טובים, וכפי שאמרו חז"ל (קידושין ל:): "אפילו האב ובנו, הרב ותלמידו, שעוסקין בתורה בשער אחד נעשים אויבים זה את זה, ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה, שנאמר 'ואת והב בסופה', אל תקרי בסוּפָה אלא בסוֹפָה".
חשבתי לעצמי, 'איך זה ייתכן, הרי אמש, לפי הוויכוח הלוהט, היה נראה כי כל אחד בטוח כי הוא הצודק, והנה היום שניהם רגועים ושמחים, חברים אוהבים'. עקבתי ושמתי לב שזה קורה רק אצל אלה שמחפשים לדעת את האמת.
בכל ויכוח יש מנצח ומנוצח. מי אמור לשמוח יותר, המנצח או המנוצח? לכאורה נראה שהמנצח אמור להיות המאושר יותר. אומר רבי יהודה החסיד בספר חסידים שהמנוצח צריך לשמוח הרבה יותר, משום שקודם לא היתה ידועה לו האמת ועתה הוא מצא אותה. לעומת זאת, רעהו לא הרוויח מאומה כי האמת כבר היתה ידועה לו קודם לכן. אבל על כל פנים שניהם שמחים!
זהו היחס הנכון לוויכוח, שכל מהותו תהיה חיפוש האמת.
"אם כך", אמרתי לארוסתי, "נכון את רוצה לעשות רצון ה' וגם אני רוצה לעשות רצון ה'. אם כן מתברר כי כל הוויכוח הוא מה ה' רוצה, וכשנמצא מה באמת הוא רוצה שנינו נשמח! אבל אם מטרת הוויכוח היא להישאר צודק, זו כבר מריבה. כאשר כל אחד חושב בלבו: 'מה שאני אמרתי כך יהיה!' יש כאן מריבה, ומריבה זה אסון".
עוד הוספתי ואמרתי לה: "אם יהיה מצב שלא נגיע לעמק השווה, ניקח רב שיהיה מקובל על שנינו ונסמוך עליו בעיניים עצומות. בכל ענין שלא נסתדר בינינו נשאל את הרב, ומה שיאמר נעשה. ממילא לא תהיה לנו סיבה לריב".
כך הנחנו את היסודות לבית שלנו. הכללים האלה צריכים ללוות כל אדם לאורך חייו: ויכוח הוא דבר מאוד בריא, המחדד את המחשבה ומביא את האדם לחפש את האמת. אבל כל זה כשלא מערבים את ה'אני'. לכן חשוב מאוד לנסות להבין את הזולת ולהתאמץ לראות את הדברים מזווית הראייה שלו. באופן זה נוכל ליישם את היסוד של "ואהבת לרעך כמוך" ולא להגיע חס וחלילה לפגיעות בזולת.
לימים עלה ברעיוני, שבמאמר חז"ל (סוטה יז.) "איש ואישה זכו שכינה ביניהם" נרמז, שכל מה שצריך להיות ביניהם הוא מה שרוצה השכינה!
חיפוש האמת מונע מריבות
להלן רעיון נוסף איך לא להגיע בוויכוח למריבות ופגיעות אישיות:
אהבת הזולת, כאמור, פירושה להבין את הזולת. התוצאה היא: "על כל פשעים תכסה אהבה" (משלי י, יב). כשהמצב הוא כזה יהיה האדם מוכן מראש "לקבל באהבה נאמנה פצעים ונזיפות שיחלוק לו רעהו" כלשון ה'חזון איש' זצוק"ל. ההדגשה היא שהאהבה 'תכסה' על כל פשע תיתן לו כיסוי. לא בתור 'חיפוי', שמטאטאים את הפגיעה אל מתחת לשטיח אך בהזדמנות הראשונה שולפים אותה כדי להראות לחבר מה הוא עולל לנו…
ההבנה שאנו מבינים את מי שאנו אוהבים נותנת כיסוי למעשיו, גם אלה הנראים לכאורה כ'פשע'. ההבנה היא ממש כמו כיסוי הניתן להמחאה על־ידי הבנק, שאינו מותיר מקום לספקות ואינו מאפשר לכעוס.
ניתן לראות בחיי היום יום, כי ברגע שישנה אהבה והבנה לא תיתכנה מריבות – בין אם זה בין אחים או בין בני זוג, וגם בין חברים. כשישנה הקשבה לזולת ורצון כן להגיע אל האמת ולא להיות תמיד צודק, לעולם לא תיווצר מחלוקת.
אספר לכם עדות אישית המוכיחה זאת:
היינו עשרה אחים ואחיות, חמישה עבדו בעסק המשפחתי וחמישה עסקו בתורה, אך כולם היו שותפים בעסק. לפני כחמישים שנה היתה לנו קופת גמ"ח משפחתית שנוהלה על־ידי אחד מאחיי. יום אחד התקשרתי לאחי ובקשתי הלוואה עבור פלוני, להפתעתי השיב לי בשלילה. לא ירדתי לסוף דעתו ועמדתי על שלי, הרי גם לי יש חלק בגמ"ח המשפחתי…
אך הוא בשלו: "התשובה היא שלילית. אם אתה מתעקש, קח את המפתחות, נהל אתה את הגמ"ח ועשה כרצונך".
ידעתי כי אחי מכבד אותי מאוד, אך סירובו הפתיע והכעיס אותי.
סיימתי את השיחה כשאני מפגין את אי שביעות רצוני מהתנהלות הדברים. מיד כשסימנו את השיחה חשבתי לעצמי 'אולי אחי צודק'. החלטתי ללכת ולהתייעץ עם גיסנו הגדול בתורה, שבקי בעניני המשפחה. הוא יפתח את עיניי לראות את האמת, ואת דעתו גם אחי יקבל. מיהרתי אליו ונכנסתי לביתו.
כעבור חצי דקה נשמעה דפיקה בדלת. מי שם? אחי… גם הוא בא להתייעץ עם גיסנו לגבי אותה שאלה, גם הוא מסופק האם הוא צודק… התרגשנו ונפלנו איש על צווארי אחיו, ואז שטחנו בפני גיסנו את הענין על כל צדדיו.
גיסנו פסק שהצדק עם אחי. אבל זה כבר פחות חשוב. עצם הדבר שבמצב שיש שתי דעות נוגדות כל אחד פועל מצדו להגיע לחקר האמת כדעת התורה, כבר מבטל את האפשרות שחילוקי הדעות יפגמו באהבה ובשלום. בזכות החינוך של אבי לחיפוש אחר האמת זכיתי לכך שלא ייווצר נתק ביני לבין אחי, אלא הגענו יחד ל"האמת והשלום אהבו".
כשם שאין פרצופיהם של בני האדם שווים כך אין דעותיהם שוות. כשיש שתי דעות מנוגדות, האגו והנגיעות של בני האדם גורמים להם להתבצר בעמדתם ולא להסכים לשמוע צד שני. הרי כל אדם מספיק חכם כדי לבנות מערכת טיעונים שיצדיקו את עמדתו. לעתים הדבר מלווה בהשמצות הדדיות, ומכאן ועד להתפרצות אש השנאה והמחלוקת קצרה הדרך.
על יסודות אלה חינך אותנו אבינו – על האמת ועל האמונה. לדעת שהכל בא מאת הקב"ה והכל לטובה. אם אתה גדל עם זה אינך יכול אף פעם לקחת דברים ללב. ואז האמת והאמונה שומרות עליך, ונותנות לך את הכוח ואת תעצומות הנפש לעמוד בניסיונות ולא ליפול.
אהבת חינם
מצוות "ואהבת לרעך כמוך" היא יסוד התורה כולה. היא הסוד של כל חיי היהודי. זו הסיבה שכאשר התבקש הלל הזקן על־ידי הגוי "גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כשאני עומד על רגל אחת", לימדו את הכלל "מה ששנוי עליך אל תעשה לחברך", באומרו "זו היא כל התורה כולה" (שבת לא.).
בית המקדש חרב בגלל שנאת חינם, וסביר להניח שככל שתהיה יותר אהבת חינם ייבנה בית המקדש השלישי מהר יותר.
לעתים עושים אנשים שיקולים של 'מגיע לו' או 'לא מגיע לו' שנתייחס אליו יפה. אך אלה שיקולים מוטעים, כי אם נאהב כל אחד רק משום שהוא בן של הקב"ה, בלי להתחשב בהתנהגותו, הוא יחזיר לנו אהבה והתחשבות!
אהבת חינם פירושה: קודם־כל תאהב את הזולת, בלי קשר למעשים שלו, ואז תגלה את הצדדים היפים שלו.
בדורנו הננו מוקפים ביהודים חילונים, פוגשים אותם בכל מקום. חשבתם שהם רשעים? ובכן, עלינו לדעת כי אין היום רשעים! היום יש רק מסכנים! כולם מסכנים, לא רשעים.
לפני שנים התגורר מול ישיבת 'תפארת ציון' בבני ברק יהודי חילוני, ניצול שואה. בכל שבת היה מפעיל את הרדיו בעוצמה גבוהה. הדבר חרה לבחורי הישיבה שהביעו מחאתם באופנים שונים.
בשלב מסוים ביקשו ממני שאצטרף למלחמה במחלל השבת, אך אני סירבתי. אמרתי להם: "אף אחד לא ניסה לדבר אתו מלב אל לב. לא היה מי שאמר לו מילה טובה, הוא עבר את מוראות השואה, ולא זו הדרך לדבר אתו".
באותה תקופה פתחתי בית־כנסת מול ביתו של האיש, והנה אותו יהודי מרוחק ניגש אלי ומספר כי בעוד חודשיים ייכנס בנו לעול מצוות. "התסכים לעשות את בר־המצווה בבית הכנסת שלך?", שאל האב. "בוודאי! מה השאלה?", עניתי.
האיש מהסס ומברר בזהירות: "אתה יודע מה אומרים עלי בשכונה…".
"נכון, אני יודע, אך איני מסכים אתם! אני מניח שאתה יהודי טוב, ואתה יכול בהחלט לעשות את הבר־מצוה לבן שלך בבית הכנסת שלנו. אבל אני מייעץ לך, אתה הרי לא יודע איך בית הכנסת נראה מבפנים. אם כן, מעכשיו עד הבר־מצוה תבוא בכל שבת לבית הכנסת, תראה את ה'הלוך ילך', וכשתגיע שבת הבר־מצוה אתה כבר תהיה בעניינים".
הוא הסכים והגיע בכל שבת לבית הכנסת. כמובן, את הרדיו הוא כבר לא הפעיל בשבת. ובשבת הבר־מצוה קניתי עבורו עוגות 'לעקעך' ושתיה. אף אמרתי דרשה והרמתי אותו לגבהים. מני אז הוא לא הפסיק לבוא לבית הכנסת בשבתות, ובהמשך גם בימות החול. כיום הוא יהודי שומר תורה ומצוות במלא מובן המילה!
כי "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם" (משלי כז, יט). גם כאשר יש צורך להוכיח אסור לשכוח את הציווי "ולא תשא עליו חטא" – אל תאשים אותו, תבין אותו.
[מתוך 'אריה שאג' – בין המצרים]
הרב אריה שכטר שליט״א אהוב ואוהב!
איזה סיפור נפלא!!! כמה חיזוק זה נותן!!!
תודה 🙂