לפני שניכנס לפרטים, ברצוני להקדיש מאמר לנושא חשוב בפני עצמו והכרחי כפתיחה לנושא הערכים, נושא שעולה הרבה במהלך סדרות להורים.
הורים מעוניינים לשמוע תכלס', דברים מעשיים, כמו: סמכות, קשר, תקשורת, תפקוד הבית וכו', כשלפעמים העיקר חסר מהספר; כשלא ברור על מה ולמה אנו מגדלים את ילדינו, ומה ההבדל לכאורה בינינו לבין אומות העולם שגם הם מגדלים ילדים, ובעצם, מה השוני בינינו לבין כלל בעלי החיים המגדלים את צאצאיהם?!
כשהיסוד רעוע, כל הבניין רעוע. כשלא מבינים מה התפקיד ומה הייעוד, קשה מאוד להשקיע, וקשה עוד יותר להתמודד במקרה שהעסק נתקע ומתקשים בחינוך הילדים. קשה להתמודד, שמגדלים ילד מאתגר או מאכזב קצת.
מסופר על אסיר עולם, ששנים רבות היה חבוש בבית האסורים, מאסר שכלל עבודת פרך של סיבוב אבני רחיים כבדות כעשר שעות ביממה. מחשבה אחת נתנה כוח לאותו אסיר אומלל: הידיעה שבצד השני יש טחנת קמח שבה הופכים גרעינים לקמח הודות למאמציו, ומאות לחמים נאפים בכל יום בזכות עמלו.
לימים חנן אותו המלך, והאסיר רץ בהתרגשות לראות את טחנת הקמח מתוך כוונה להודיע לכולם: 'אני הוא זה שסובב את אבני הרחיים במשך שנים…'
לתדהמתו, אבני הרחיים לא היו מחוברות לכלום; אין טחנת קמח, אין לחמניות, שום כלום! עמל להבל וריק… והוא התמוטט ומת…
אדם מסוגל לעמול, כשהוא מבין שיש מטרה ותכלית. כשאין שום ערך לעניין – אין כוח. ואין תחום שבו אנחנו זקוקים לכוח רב כל כך כמו גידול ילדים, תפקיד הדורש המון מאמץ פיזי והמון מאמץ רגשי – "ואת עמלנו אלו הבנים". כשאנחנו באים לדון בערכים, עלינו קודם ללמוד מה המטרה בגידול ילדים.
משפחות האדמה וגויי הארץ חיים בתפיסה שאנחנו כאן כדי ליהנות; "אכול ושתה כי מחר נמות". חברת 'וולבו' השבדית דוגלת בסיסמה: 'וולבו – כי חיים פעם אחת'. הכול נע סביב טיפוח האגו העצמי. אני דואג לעצמי שיהיה לי נוח, שיהיה לי כבוד, שיהיה לי עונג. כשזו הגישה, כל המאמצים והמשאבים מכוונים למטרה זו בלבד – ליהנות ככל היותר, בכל סוגי ההנאות שהעולם יכול לספק והגוף מסוגל להכיל. אנשים מוכנים להתאמץ, להזיע ולעמול כדי להשיג הנאה נוספת, ריגוש נוסף, חוויה נוספת שתעשה את החיים מהנים יותר.
@ בבית שלנו כולם 'שגרירים'
כחלק מתפיסה זו, נכנס גם עניין גידול הילדים. אם הילדים יוסיפו הנאה וכיף, מה טוב ומה נעים, ואם לא – מי צריך אותם?! מגדלים אותם, משקיעים בהם, כדי שבבוא העת הם יביאו להורים כבוד, ואולי(?!) גם ישרתו אותם לעת זקנה. ובשטח, אם הילד גדל לרופא, עורך דין וכדו', מעמד המביא כבוד – המאמץ היה כדאי. אולם אם הוא גדל סתם לאדם מסכן – חבל על המאמץ, וטוב לו שלא נברא משנברא. מרגישים פספוס.
כשזו הגישה וזה החינוך, גם הילדים מבינים שעיקר העיקרים זה טיפוח האגו וריבוי הנאות, והם צועדים בדרכי אבות, עסוקים גם הם בהנאות, ושוכחים שיש הורים שגידלו אותם… מתוך מחשבה: למה נוותר על הנאותינו ונעזור להורים?! וכמעשה ברבי עקיבא שסיפר: "אני ראיתי עכו"ם אחד שכפת את אביו לפני כלבו"…
ברור שחינוך כזה מאכזב, ופוק חזי ההבדל בין בני לבן חמי… מי מכבד הורה מבוגר, ומי זורק אותו במוסד כלשהו ומחכה לירושה.
אצלנו, העם הנבחר הצועד בדרכי אבות, הכול שונה מהשורש. אצלנו הקב"ה הוא המרכז, וייעודנו בעולם הוא לפרסם את שמו יתברך, כמאמר הפסוק: "עם זו יצרתי תהילתי יספרו". תכלית הבריאה היא שיהיו בעולם שגרירים של הבורא, והם יפרסמו את שמו יתברך בכל תהלוכותיהם.
כל יהודי נוסף בעולם הוא 'נציג' נוסף של העליונים בתחתונים; חלק זכו והם 'נציגים בכירים' – חוץ ממה שהם עצמם דואגים לייצג את הקב"ה, הם מוסיפים עוד ועוד חיילים ללגיונו של מלך, אולם גם האחרים הם שגרירים. כל יהודי המתנהג כיהודי משדר לסובבים: יש מנהיג לבירה, אנחנו כאן לתכלית!
כל מצווה, כל לימוד תורה, כל התגברות, כל שבירת המידות – מכריזים ואומרים: 'יש מנהיג לבירה'. כל בדל רוחניות מוסיף אור בעולמנו החומרי. זו התכלית וזה הייעוד, לשם כך אנחנו כאן, בפרוזדור! לכן כשיהודי נפטר מהעולם, נאמר אחריו קדיש – "יתגדל ויתקדש שמיה רבה", כי יהודי אחד פחות משמעותו שגריר אחד פחות.
@ התכלית שמעבר לתסכולים
כאן אנו מגיעים לענייננו: תפקדנו כהורים הוא להיות חלק ממערך השליחות הנפלאה הזו, חוליה נוספת בשרשרת הדורות של מקדשי שמו יתברך.
כשאנו זוכים לגדל ילדים, אנחנו נכנסים לשותפות עם הקב"ה, שותפות בתכלית הבריאה! חז"ל אומרים: "שלושה שותפים באדם, הקב"ה, אביו ואמו". אנחנו נותנים את החלק החומרי, והקב"ה נופך נשמה. המחשבה על האמון שבו אנו זוכים – מרגשת. הקב"ה בכבודו ובעצמו סומך עלינו; הוא מפקיד בידינו נשמה, חלק אלוה, חלק מעצמותו, כי הוא בטוח שנדע איך לשלב אותו בייעוד העולמי של "לתקן עולם במלכות שדי"…
הגע בעצמך; אברך שזה אתה נישא מקבל טלפון מהמשקיע האגדי שהוא רוצה לפתוח איתו עסק בשותפות; אברך שעוד לא הרוויח שקל בחיים, אפרוח שלא פקח עיניו – איך הוא היה מרגיש?! איזה ביטחון עצמי זה היה נותן לו?! משקיע בסדר גודל עולמי סומך עליי, מעוניין להשקיע איתי! וכאן – הקב"ה לא משקיע כמה אלפי או מיליוני דולרים, הקב"ה נכנס לשותפות על נשמה יהודית!
ואם אחרי שנה או שנתיים מצטרף תינוק נוסף למשפחה, זו אומר שהקב"ה מרוצה מהעסקה, ולא – הוא לא היה שולח נשמה נוספת… כמה ביטחון ואחריות זה נוסך בנו.
כשזו הגישה, כשמבינים שהילדים באו לעולם כדי להמשיך ולהגביר את אור ה' – מקבלים כוח להתמודד ולהתגבר, יודעים שיש כאן שותף 'פעיל', כל יכול. אנחנו חלק משרשרת ארוכה מאברהם אבינו ע"ה, מייסד האומה, וכל יהודי נוסף הוא חלק נוסף מהמערך הקדוש.
כשזו הגישה – לא מאוכזבים מילד שאינו מוכשר כל כך, כי הרי אם הבורא היה חפץ ביהודי מוכשר יותר, שיעשה את תפקידו ביתר קלות ויעילות, היה חונן אותו בכישורים טובים יותר, במזג נוח יותר, בגוף בריא יותר, שהרי 'כלום חסר בבית המלך'? ואם הקב"ה מסיבותיו רוצה אותו כך, אז נגדל את הילד לפי התכונות והכישורים שבורא העולם נתן לו.
אנחנו גם לא מצפים לגמול. באנו לגדל את הילדים כדי שיעשו את תפקידם, כי אנחנו לא העניין, הקב"ה הוא העניין… כשחיים נכון, לא בודקים בכל יום: מה יש לי מזה?! כמה כבוד זה יביא לי?! ומתי הם יחזירו לי?!
ככל שמעמיקים ומבינים את התכלית, מתאכזבים פחות ומתוסכלים פחות, ואוהבים יותר, כי מבינים שאנחנו רק חלק ממערך גדול של המלכת ה', וכל אחד מוסיף את חלקו לפי מה שגזר עליו הבורא.
אנחנו לא יודעים, ולפעמים לא נדע לעולם מה הילד הזה מוסיף לעניין, ולמה השכן התברך בילדים כאלו, ואנחנו באחרים; כל זה מכבשונו של מקום. אנחנו עבדים המבצעים את השליחות.
הפוך בה והפוך בה דכולה בה. נשנן יסוד זה לעצמנו שוב ושוב, ונזכה להגדיל שמו באהבה.
לקבלת גישה לתכני חינוך נוספים מאוצרו של המחנך הרב פנחס ברייער לחצו כאן