"כששהיתי בארה"ב נכנסתי יום אחד לפנות בוקר לביהמ"ד וראיתי יהודי זקן יושב ולומד מסכת מגילה. והנה נזכרתי שבכל פעם שאני מגיע לשם הוא אוחז עדיין במסכת זו, ותמהתי לפשר הדבר…"

לא אחת ניגשים אלי בשאלה: "איך מצליחים לגדול בתורה?". והתשובה היא אחת ופשוטה: לעורר בעצמו חשק ורצון עז לדעת את התורה! על האדם מוטל לעורר בעצמו כיסופין ורצון אמת, ולהתמיד בתורה, ואז ההצלחה מובטחת.

מסופר שתלמיד אחד בא פעם אל הרבי בתלונה, שחברו רצה להעניק לו סטירה. שאלו הרבי: מאיפה אתה יודע זאת? וענה לו, הרי הוא אכן נתן לי סטירה, סימן שהוא רצה… וזה לימוד בשבילנו: איך נדע שיש לנו רצון אמתי – אם אכן למדנו, סימן שהיה לנו רצון אמתי, כי רצון אמתי הוא זה שהגיע לידי מעשה.

כאשר שואלים בחור או אברך: "למה אינך יודע במבחן", אין זאת שאלה נכונה. יש לשאול אותו: למה אין לך רצון? הרי התורה היא חיינו, משמחת את הלב ומאירה את עיני האדם. דברי תורה מתוקים הם מדבש, וכדאי לך מאוד להתמיד בתורה, שהיא כאוויר לנשימה, ו'טעמו וראו כי טוב'.

בירושלמי [שקלים ג ה"ב] מסופר: פעם אחת עלה רבי אבהו לטבריה, ומצאוהו תלמידי דרב יוחנן, והבחינו שפניו צהובים ומאירים ושמח שמחה גדולה. הלכו וסיפרו לר' יוחנן שרב אבהו מצא מציאה גדולה ולכך שמח. כאשר בא רבי אבהו לפני ר' יוחנן, אמר לו: בוודאי מצאת דבר חדש בתורה, ולכן שמח אתה, אם כן מהו הדבר שמצאת? נענה ר' אבהו: מצאתי תוספתא ישנה שלא ראיתיה מימי, וראיתי בה דברים חדשים, ולכן אני שמח בה. קרא עליו ר' יוחנן את הפסוק "חכמת אדם תאיר פניו".

אנו רואים שר' יוחנן הבין כדבר פשוט, שאם היה מדובר רק במציאה כפשוטה, לא היתה זו סיבה לשמוח כל כך, רק בוודאי נתחדש לו חידוש, שבגין זה הוא כל כך שמח וטוב לב, וכמו שאכן היה.

זכורני, בשנות נעורי בישיבה, היה עמי בחור אחד שזקנו הבטיחו נאמנה, כי אם ייבחן בשנות בחרותו על כל שו"ע יורה דעה חלק א', יעניק לו כמתנה עשרת אלפים דולר טבין ותקילין. הבחור חשב על זה, ופנה לשאול את חבריו האם כדאי לו הדבר, כי אז היה סכום זה שווה פי כמה וכמה מהיום. ויאמרו לו חבריו "הן! בוודאי כדאי לך להשקיע בזאת". וזאת, על אף שמי שהכירו לא היה נותן לו אחוז אחד של סיכוי שיצליח בדבר, לפי כשרונותיו הדלים.

ואכן שמע לעצת חבריו והתחיל תיכף ללמוד ברצינות גדולה. אלא שמוחו היה כה אטום ולבו כה סתום, ולא ידע מאי קאמר רב, ואפי' את הסעיף הראשון מהלכות מליחה לא הבין כראוי, ומדי פעם היה שואל שאלות כ"כ פשוטות, עד כדי כך שריחמו עליו על דמיונו להיות בקי בשו"ע יורה דעה. אבל הוא, ברוב חשקו וחפצו העז לא התייאש, וישב ויגע בהתמדה עצומה, וחזר על זה פעמים רבות חזור ושוב בלי קץ ושיעור.

מאוחר יותר לאחר נישואיי, שמעתי כי הלה כבר קיבל היתר הוראה מגדולי הדור, וכיום משמש כמורה הוראה מובהק בניו יורק, וכל זאת הודות לרצונו העז, ולימודו בהתמדה במשך כשנתיים וחצי. וזוהי דוגמא אחת מני רבות של הצלחה הנובעת מרצון ותשוקה אמיתית. הרבי מקאצק אמר, ש'רצון' פירושו, עד שכל שערות ראשו רוצות את זה… ואז זוכים להצלחה וסייעתא דשמיא.

רצון – יש רק אחד

ובענין זה אוסיף עתה רעיון, שזה ימים רבים ושנים זכיתי לשמעו מפי קדשו של כ"ק האדמו"ר הגה"ק מצאנז קלויזנבורג זי"ע, ביאור נפלא על מאמר חז"ל השגור ומקובל בפי העולם "אין לך דבר העומד בפני הרצון". שהנה לכאורה יפלא, הלא עינינו הרואות בכל יום כיצד יש לאנשים רבים רצון וחפץ אדיר להשיג איזה דבר מסוים, ואעפ"כ אינם מצליחים בכך, ומשאלת לבבם איננה מתמלאת כרצונם. וגם מצינו להדיא בדברי חז"ל (ברכות ו.) "חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה" וכו', ואיך יתכן שיגיעהו אונס, הלא אין דבר העומד בפני הרצון.

אלא הסיבה היא, כי אי אפשר שיהיה לאדם כמה מיני רצונות, ובעל כרחו אין לו אלא רצון אחד ויחידי בלבד, אשר בו הוא חפץ באמת ואליו הוא מקושר ודבוק בכל נימי נפשו. ואכן אין שום דבר בעולם שיוכל לעמוד ולעכבו מלהשיג את הרצון הזה, ובלי ספק יצליח לבצע את רצונו האמיתי ולהשיגו בלי שום עיכוב ומניעה כלל. ואילו שאר הדברים אשר הוא טוען שחפץ בהם ואינו משיגם – הטעם לכך הוא כי לאמיתו של דבר אין לו רצון עז בהם בתוככי לבו פנימה, ורק דמיונו מטעהו לחשוב שמשתוקק להם, אך לו יתבונן היטב, יווכח בעצמו שאין לו אלא דבר אחד בלבד שבו הוא חפץ באמת, ובכל השאר אין לו רצון אמיתי, ולכן אינו מצליח להשיגם.

ומן הראוי לציין, שכאשר שהיתי בלאס-אנג'לס, ומסרתי שיחה לבני הישיבה דשם, הזכרתי ווארט זה של 'רצון', ואמר לי הראש ישיבה דשם שיש לו מה להוסיף משהו על כך. וסיפר, כי לפני שערך בר מצוה לבנו בכורו, נסע עמו לארץ ישראל לקבל ברכות מגדולי הדור, וביניהם נכנס עמו גם להגאון הגדול רבי יוסף שלום אלישיב זצ"ל, שכבר אז הוערך גילו ביותר מתשעים ושתיים שנה. כאשר נכנסו, נעמדו שם להתפלל תפילת מנחה, ובנו בחור הבר-מצוה עמד על יד הרב והתבונן בו איך הוא מתפלל שמונה עשרה. לאחר התפילה סיפר לאביו, כי הבחין שבכל תפילת השמו"ע לא זז הרב אף כמלוא נימה, ואף לא שמע ממנו מאומה, ורק כאשר הגיע למילים "פתח ליבי בתורתך" שבסוף התפילה, בטרם פסע לאחוריו – נתלהב לפתע באמרו מילים אלו המדברות מלימוד התורה…

אז הבנתי מה זה נקרא רצון אמיתי! יהודי גדול זה, שזכה לדעת את כל הש"ס כולו ישר והפוך יחד עם כל ד' חלקי שו"ע, כולל כל ספרי הראשונים והאחרונים, ובקי נפלא בכל התורה כולה – עדיין עומד ומתחנן לה' שיפתח לבו בתורתו. הלא דבר הוא! ואכן כשרוצים באמת, אז בוודאי התפילות פועלות את חלקן.

עוד ברצוני לדבר בענין חשוב זה הנקרא 'רצון' ומה כוחה של החלטה עזה ונחושה:

היה זה בעת ששהיתי בארה"ב. כדרכי, אני לומד כל יום 'פארטאגס' [לפנות בוקר] באיזה ביהמ"ד, והנה צדו עיני באדם זקן, ורואה אני שלומד מסכת מגילה, והיות שלפי חשבוני כבר ראיתיו לומד את המסכת הזו כמה שנים, כי בכל פעם שאני מגיע לשם הוא אוחז עדיין באותה מסכת, הייתי תמה על הדבר הזה ומעוניין לדעת מה זה ועל מה זה. כיצד עוסק הוא תדיר במסכת מגילה, ושמא אינו לומד כלל אלא רק מחזיק הספר פתוח לפניו… וממילא אין לו חילוק איזו מסכת היא זו.

עד שביום אחד נתתי לו שלום והתחלתי לדבר עמו על דא ועל הא מימי קדם, מי היו רבותיו וכדו'. ובין הדברים שאלתיו על ענין זה, שלפי חשבוני הוא לומד כל הזמן מסכת מגילה, וענה לי לתדהמתי את הסיבה המופלאה למנהגו זה – שבזמן שהיה בחור, בשנת תש"י, היה שומע שיעור בין מנחה למעריב בספר 'קב הישר', ושם מסופר על יהודי שהיה לומד אלף פעמים מסכת מגילה, ולאחר מאה ועשרים המסכתא ליוותה אותו בשמי שמים. וכעת לעת זקנותו נזכר בזה, ונפשו איותה לעשות גם כן כדבר הזה, וזה שנתיים ימים שיושב ומשנן מסכתא זו, ועד כעת כבר חזר עליה למעלה ממאתיים פעם אחר שקם משנתו בשעה מוקדמת כל בוקר, ובכל שבוע הריהו מסיים את המסכת פעמיים, ומתפלל לה' שיזכה לחיות עד שיגמור המסכת אלף פעמים…!!

אם היו בנ"א מרגישין…

אחד מהגדולים אמר בדרך צחות, שכאשר יבוא האדם לבי"ד של מעלה לא ישאלוהו כמה שקים של תפוח אדמה אכל, אלא כמה דפים תורה הוא יודע, איך תירץ קושיית הרמב"ם והרשב"א. אלו הגדולים הבינו והרגישו את הערך הגדול של לימוד התורה. בירושלמי איתא: "דיבור אחד של תורה שווה כנגד כל המצוות". יש סיפור על מרן ה'חפץ חיים', שהגיע אליו פעם רב נכבד לקבל ממנו ברכה. נענה החפץ חיים ואמר לו: גם אם נניח שאני בעל ברכות, אבל מוטב היה לו למדת בזמן הזה פרק משניות…

כתוב "ותלמוד תורה כנגד כולם". הם, גדולי ישראל, הרגישו את זה! הם למדו תורה כשם שאנו נושמים. הם זכו על ידי קדושת התורה לאושר כה גדול, שאין אנו זוכים לו אפילו בחלום. ידוע מה שמסופר על הגאון מווילנא זי"ע, שכל כך היה מחשיב את הזמן, וכל כך היו אהובים אצלו דברי אלקים חיים, שלא ויתר על זה בשום פנים ואופן, עד כדי כך שלא הורשה לעצמו לדבר מילה מיותרת, כדי שלא יפסיד דיבורי תורה.

וכפי המעשה המפורסם שהיה בעת שאחותו באה לבקרו אחרי חמישים שנה שלא התראו. וכשנפגשו, דבר ראשון בירך הגאון 'שהחיינו' ו'מחיה המתים', וכמו שנפסק בשו"ע [או"ח סי כה א] שמי שלא ראה את חברו שהוא שמח עליו שלושים יום מברך שהחיינו, ואם י"ב חודש מברך גם 'מחיה המתים', ואחר כך אמר לה: אחותי, תראי שהנה זקני כבר הלבין, וזו התראה של בי"ד של מעלה שימי מתקצרים והולכין, ועל כן אין לי זמן לשבת לדבר אתך ולפטפט על דא ועל הא על כל מיני דברים, הנה אשתי, היא לא מצווה על מצות תלמוד תורה, תדברי איתה, 'שלום לך, נתראה בעולם הבא'… ובזה הסתיימה השיחה. בעולם הבא, שם נוכל לדבר…

עלינו להסיק מסיפור זה מסקנות להלכה ולמעשה, להתחקות אחר דרכיו ולעלות מדרגה בהתמדת התורה. והאמת יורה דרכו. אם גם אנו היינו מכירים ומרגישים חשיבות דיבור של תורה, היתה ההתייחסות שלנו לכך משתנה מן הקצה אל הקצה.

מילה כנגד מילה

ומענין לענין ראוי לנו להוסיף דבר שחשבתי בעצמי, שכידוע עמקות לימודו של הגר"א זי"ע היתה כל כך נוראה, עד שזכה במילה אחת ושתיים בלבד להאיר לארץ ולדרים עליה בתורת אמת, שזאת היא מדה כנגד מדה, שכיון שלא דיבר דברים של מה בכך אף מילה אחת, זכה לעומת זאת במילה אחת בלבד לבקוע רקיעים. וכידוע שקד בתורה למעלה מן המשוער, כל יום היה חוזר על מאה דף גמרא, סיים כל חודש את הש"ס, והרי אי אפשר ללמוד כל כך בלי אהבת התורה באופן יוצא מן הכלל, שמרגיש בה תענוג עילאי. ולא זו אף זו, שלא היה לו זמן מיותר אפילו לכתוב ספרים, וכפי שרואים אנו בביאור הגר"א, שכתוב ברוב המקומות "עיין פה עיין שם" [ב"ק קיד: ומנחות כא.], באופן שמחבר ספר בזמננו היה צריך לכתוב שלושים וחמשה כרכים על כל מה שכתוב "עיין שם ושם".

וכל אחד יקח בעצמו רמיזא דחכמתא מה יעשה ישראל להתמיד בלימוד התורה, ושתהיה לנו סייעתא דשמיא לנצל את הזמן ולהתעלות בתורה ביתר שאת וביתר עוז, להתקרב אל ה' יתברך ולמלא כל אחד את חובתו בעולם, עד שיטעום בטעמה של תורה.