קוראינו היקרים רגילים לפגוש באכסניה זו סיפורים מחזקים על כוחה של כל תפילה ותפילה. השבוע בחרנו להביא לפניכם סיפור מיוחד על נס של ממש מחוץ לגדרי הטבע לו זכה יהודי שהתמיד בתפילתו, נס שאירע עמו דווקא לאחר חייו.
הסיפור התפרסם לאחרונה בעלון 'תפילתי' שעל ידי קהילת באיאן, ואנו מודים למערכת העלון על נדיבותה לפרסום הדברים גם על במה נכבדה זו:
יד אכפתית הונחה על כתפו של מר גולדמן, "הכול בסדר, אדוני?"
יוסף גולדמן הסב ראשו מספר התהילים שבידו, ידו הגרומה מוחה את עיניו. "כן, כן. הכול בסדר".
הצעיר, מצוות עובדי בית האבות הביט בו. "נראה שמשהו מפריע לך".
חיוך מר פשט על פניו של יוסף. משהו מפריע? ודאי שמשהו מפריע לו, אבל בזה לא יוכל הערל הזה להיות לו לעזר.
אבל הצעיר לא ויתר. בית האבות שלהם קנה את שמו כטוב ביותר בניו ג'רזי – לא סתם. והדאגה לכל קשיש וקשיש שהייתה חלק מהמצע שלו וליוותה כל עובד מבית האבות גרמה לו כעת לשאול, "מה בכל זאת? משהו בארוחת הבוקר לא היה בסדר? לא קיבלת את המנה הכשרה?"
"לא. לא. היה מצוין", אמר יוסף. אולי בכל זאת יוכל לשתף את האיש? "זה משהו אחר". הוא השתהה מעט לפני שאמר. "אני הרי לא צעיר", נאנח. "המוות לא מפחיד אותי. אנחנו היהודים יודעים שזהו רק מעבר לעולם האמיתי. אבל…" העובד הביט בו נבוך.
"הילדים שלי… הם ר"ל עזבו את הדרך. אני מאוד רוצה שבהלוויה שלי יהיה מנין. שיאמרו קדיש. שכל המנהגים היהודים יקוימו…"
העובד לא הבין אף חצי מילה אולם על פניו מרח ארשת הזדהות. "זה חשוב הדברים האלו".
"מאוד". יוסף קלט כי האיש אינו מבן דבר. נאנח.
"אז אני מתפלל. מבקש על כך מבורא העולם".
"הואו". הנהן האיש. ואחר כמה רגעים שאל. "חוץ מזה הכול פה בסדר?"
מתוך הדמעות גיחך יוסף בליבו. גוי אדיב שכמותו… מה הוא כבר הבין.
העובד התרחק ויוסף פכר את עיניו בידיו. נותן לדמעות להשתחרר חזרה.
אמריקה של היום אינה אמריקה של פעם, אולם אווירת הרחוב גם היא אינה כשל פעם. פשתה והרסה כל חלקה טובה. שלושת ילדיו אינם במצב של לומר קדיש אחר פטירת אביהם. אפילו לבקר אותו כמעט ואינם מגיעים, ודאי שלא להקשיב לבקשותיו.
נאנח, פתח שוב את התהילים ועד מהרה שקע בו חזרה.
ישנן שיחות שהן בלתי נמנעות, ובכל זאת אף אדם אינו מוכן לחשוב על לקבלן. כזאת הייתה שיחת הטלפון שקיבל אהרן סילבר מבית האבות בו שהה אביו.
עובד בית האבות היה מורגל כנראה בכגון דא, תעיד על כך העובדה כי הוא מסר את ההודעה בצורה המסודרת ביותר. ראשית וידא כי הוא אכן בנו של ישראל צבי סילבר, לאחר מכן הסביר כי אביו אינו חש בטוב.
בביקורו האחרון לפני שלושה ימים היה אבא בסדר גמור, ואהרן שהיה עסוק כעת לא קלט את נימת הדברים. נו, בשביל זה יש רופא צמוד בבית אבות. רק כאשר כחכח העובד בגרונו ואמר כי המצב לא כל כך פשוט, השיג אהרן כי משהו אינו כשורה. "מה שלום אבי? הוא חי?"
העובד כחכח שוב. "מר סילבר… אביך קיבל הבוקר התקף לב, הזעקנו רופא…"
"ו…"
"לצערנו הוא לא החזיק מעמד".
מכאן התנהל הכול במהירות. הצער האינסופי על פטירתו של אבא יצטרך לחכות לאחרי הסידורים של הלוויה. טלפונים לכל האחים וקרובי המשפחה, התקשרות עם ה'חברא קדישא', החלטות בנוגע למקום השבעה…
האחים ההמומים באו והתקבצו מרחבי ארה"ב אל ניו ג'רזי, אל ההלוויה. אנשים רבים הכירו את ר' ישראל צבי סילבר שהיה מעורה היטב בקהילה, ועשו מאמץ להגיע.
הבנים אמרו קדיש, וקרעו קריעה כל אחד בתורו. הספדים נישאו על ידי רב הקהילה וחברים קרובים, אהרן הבכור דיבר גם הוא שנוקות, וההלוויה יצאה לבית הקברות היהודי.
אחר יום ארוך התיישבו הילדים לשבעה.
הטלפון שצלצל באחד מימי השבעה לא רמז דבר.
אהרן הרים את השפופרת, מצפה למנחם נוסף שיספר על האבא ז"ל איזה תלמיד חכם היה וכמה אהב לעזור.
"הלו", נשמע קול מוכר, מבוגר. "אהרנ'קה? מה קרה השבוע? למה לא הגעת לבקר?"
החיוורון שפשט על פניו של אהרן הזעיק את שאר אחיו. "מי זה? מה קרה?"
בעיניים פעורות הצביע על טלפון. "זה… זה אבא".
האח הצעיר יותר הביט בו בפקפוק, אולם אחר שהצמיד את הטלפון לאוזנו נדהם גם הוא.
היה זה אביהם שתמה מדוע החסיר אהרן את הביקור השבועי.
אחר דקות של הלם ובלבול מיהרו האחים אל בית האבות שם פגשו את אביהם בחדרו, בריא ושלם. אז התבהרה התמונה.
הנפטר היה אדם בודד בשם יוסף גולדמן, חברו לחדר של אביהם, וצוות בית האבות – בטעות שעדיין לא ברור כיצד התרחשה – החליף בין השניים וחשב את אביהם למת.
מנהל בית האבות הביט על האחים הנרגשים מוטרד. "כיצד אני מספר עכשיו לבני משפחתו של גולדמן כי אביהם מת לפני חמישה ימים?!"
אהרן התנדב להתקשר. אולם התגובה היממה אותו.
התברר כי את ילדי הנפטר לא ממש מעניין מצבו של אביהם. "הוא כל היום מתפלל, קורא תהילים. ומבקש שכאשר יסתלק מהעולם יזכה לטקס קבורה יהודי כדין, דבר כזה אנחנו לא מתכוונים לקיים".
"מאוחר מדי", מלמל אהרן. "אביכם כבר זכה למה שרצה. קבורה יהודית. מנין. וכל הנצרך ליהודי כמוהו".
תפילתו לא שבה ריקם.