אֲשֶׁר חָזָה עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם (ישעיהו א', א')
זכרון בית המקדש וירושלים בתפארתה היה חקוק בעצמותיו של רבינו הגרח"פ שינברג זצ"ל. הוא חי בחוש את חסרונו, ובכל פעם ראו שכאשר הזכיר בתפילותיו שלפני העמוד את ירושלים היה פורץ בבכי של צער, כך בימים נוראים כשהגיע ל"ומפני חטאינו גלינו מארצינו" אז פרץ בבכי, וכך גם בכל חופה שסידר קידושין כאשר אמר החתן "אם אשכחך ירושלים"-היה פורץ בבכי. אפילו כשהזכיר בשיחת מוסר פסוק מאיכה או משפט מקינות ת"ב היו עיניו נקשרות דמעות.
פעמים רבות היה אומר "תיקון חצות", בפרט בימי בין המצרים, וכשלא הספיק אמר מזמור "על נהרות בבל", שהוא מעין תיקון חצות, ואפילו לבחורים היה אומר לומר לפחות פרק זה בחצות, לקיים דברי השו"ע באו"ח סימן א'.
מתוך אותו רגש געגועים וערגה לירושלים עיר הקודש, החליט שנים ספורות לאחר שפתח את ישיבתו בארה"ב להעלותה ירושלימה. בשיחות שהיה מוסר באותן תקופות היה מאריך להסביר עד כמה תורה בארץ ישראל ובירושלים עיר הקדש בפרט, היא סגולה להצלחה ולסייעתא דשמיא, מחמת ששוכנת ליד מקום המקדש, ממנו לא זזה שכינה גם בגלות. צעד זה שנקט היה לא שיגרתי, להצליח להעלות ישיבה שלימה עם תלמידיה לירושלים, אבל רבינו דבק במשימה והצליח. ומרגלא בפומיה דברי הרמ"א ב'דרכי משה', שהסיבה שלא נושאים הכהנים כפיהם בחו"ל משום ביטול מלאכה, שהכהנים והעם טרודין במחייתם בגלותן ואינם שרויים בשמחה, לכן אין ברכת כהנים ביום שיש בו ביטול מלאכה ואף בשבת, מפני שטרודים במחשבתם על פרנסתם וכן פסק בהגהתו ס' מ"ד. היה רבינו אומר שמזה רואים שבארץ ישראל יש כח מיוחד שבגינו זוכים להיות בשמחה ומנוחת הנפש למרות הטרדות.
גם כאשר כבר התגורר בירושלים, כששב מנסיעה לחו"ל ידעו כולם שכאשר יגיע ל"ולירושלים עירך" יתמוגג מבכי של ערגה וגעגועים. אפילו כאשר יצא מהעיר לחתונה וכד', מעשה שגרתי קבוע, כאשר היו עולים את העליות לירושלים היה מתחיל לפזם שירים על ירושלים ולפעמים עורר את הנוכחים לשיר איתו.
להיות קרוב למקום המקדש
אברך יליד ארה"ב, שלא זכה להפקד בפרי בטן סיפר, שכאשר החליט לשוב למדינתו בעקבות מצבו בא להפרד ממנו, וכאשר סיפר שעוקר דירתו לחוץ לארץ למשך תקופה, לפי דברי חז"ל (ירושלמי שבת פ"ו ה"ט) 'משנה מקום משנה מזל' כדי לזכות בפרי בטן, הגיב רבינו בפליאה ואמר: "איני מבין גדול בזה, אך לפי ראייתי היה עליך להתקרב יותר לרוחניות, אולי ללכת לגור קרוב יותר לשריד בית המקדש, ולא להתרחק ממנה. אינני בקי בסיבות שהביאו אותך להחלטתך, אך שיהיה לכם בהצלחה ותזכו להפקד ולכל טוב". אותו אברך שסיפר על כך ציין, איך שהמושכל הראשון של רבינו: להיות קרוב ככל שניתן לירושלים ולמקום המקדש, מה שיזכיר לאדם את המצב שהיה, כשהיה ההיכל על מכונו וירושלים בתפארתה.
אם כל השנה ניכרים היו עליו הגעגועים לירושלים ולבית המקדש, כאשר הגיעו ימי בין המצרים, ניכר היה על פניו שאינן כתמול שלשום. החיוך והשמחה שהיו נסוכים על פניו תמיד – לא היו כשאר ימות השנה, ניכר היה עליהן צער החורבן וגלות השכינה. אירע פעם בשיעור הלכה, כשהתחילו ללמוד בהלכות תשעה באב את דיני ה' עינויים, שכאשר רק התחיל לקרוא את ההלכה הראשונה: "תשעה באב יש בו ה' עינויים", פרץ בבכי ולא פסק למשך כחצי דקה. כך סיפר רבי ברוך וינר, שפעם, כאשר למדו בשיעור ההלכה את הלכות יום טוב והזכירו את תפילת "ומפני חטאינו" הנאמרת במוסף, שאל מישהו איך מותר לאומרה ביום טוב, הלא זה מעורר צער? לפתע פרץ רבינו עצמו בבכי, שצריך היה זמן מה להירגע ממנו…
בתשעת הימים נהג שינוי במלבושיו. הוא הקפיד שלבושו לא יהיה מהודר מידי, באופן יחסי לימות השנה. פעם ביקש ממשמשו להחליף את עניבתו בטענה שהעניבה שלבוש בה עכשיו מדי יפה לתשעת הימים…
בהלכה שלא ללבוש מכובסים בתשעת הימים החמיר לעצמו גם בבגדי זיעה. להרה"ג רבי ישעיה פורטנוי ששאלו על כך, ענה שהיות שמתגוררים בירושלים צריך להחמיר יותר באבילותה והוסיף: "מדוע אינך קורע קריעה בבואך לכותל? כי סומך אתה על כך שאתה גר בירושלים ואתה רואה את החורבן תמיד וממילא מתאבל יותר (כמבואר בשע"ת סי' תקס"א בשם הרדב"ז והברכ"י). אם כן גם בהלכה זו ראוי לירושלמי להחמיר".
בתשעה באב היה הולך לומר קינות בשריד בית המקדש, הכותל המערבי. כשהיה מגיע לכותל היה עושה קריעה ופורץ בבכי. בשנתיים הראשונות להגעת הישיבה לארץ, כאשר העיר העתיקה היתה עדיין נתונה תחת השלטון הערבי, אמר רבינו את הקינות בישיבה, ומספר רבי גרשון קויפמן שבליל התענית, שעה ארוכה לאחר שגמרו את הקינות ומגילת איכה, ישב רבינו עם הקינות וקונן בדמעות שליש את חורבן ירושלים. ומספר תלמידו הג"ר צבי שרלין, רב קהילות החרדים ברמת אשכול בירושלים, שכאשר היה רבינו חוזר מהכותל המערבי היה יושב ודומם בביתו, כאילו מתו מוטל לפניו ברוב צער ויגון.
עד כמה חש את החורבן והציפיה לגאולה בחושים הפשוטים: פעם הגיע נינו מחו"ל בימי תשעת הימים, והתלונן בפני רבינו שאינו חש את צער החורבן, אמר לו רבינו שיבוא אתו למנין הנץ בכותל המערבי ביום תשעה באב, ואין ספק שירגיש את החורבן היטב, כשיראה את בית השם חרב ושומם, באומרו: אם חלילה ביתו של אדם נשרף הוא מרגיש זאת היטב, וכל שכן אם רואה ששכינתא בגלותא וביתה חרב, לא שייך שלא להתעורר ולבקש על בניינו במהרה.
מחזה שלא ימוש מבני הישיבה לדורותיה הוא, כאשר היה קורא את ההפטרה בכל תעניות ציבור מהנביא, איך שהיה מגיע לפסוק: "והביאותים אל הר קדשי ושימחתים בבית תפילתי עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים", היה פורץ בבכי וקולו היה נשנק…
כמו כן בתפילתו לפני העמוד בשב"ק, התמלא רגש קודש בתפילת 'קדושה' כאשר ביקש את הבקשה: "ממקומך מלכנו תופיע ותמלוך עלינו כי מחכים אנחנו לך…". פעם אירע שהשתתף בחופה בה התכבד בשלש הברכות האחרונות, וכשפתח ב"שוש תשיש ותגל העקרה…", מיד כשהחל את הברכה השתנק קולו ברגש רב ובדמעות, עד שלא יכול היה זמן מה להמשיך, מרוב רגש בבקשו בקשה כזו על "קיבוץ בניה לתוכה". וסיפר בעל השמחה, שהרגיש שכל הת"ח שהיו שם בחופה התקשו להביט בפניו של רבינו, מהיכן הגיע לכאן אדם כה גדול שמתמלא ברגש כזה בכל פעם שמבקש בקשה כזו?
אחד מחשובי תלמידיו, מרביץ תורה לעדרים, סיפר שמדי שנה הוא אומר לתלמידיו שאמנם הוא עצמו לא זוכה למדרגה של ציפיה אמיתית וחושית, ולאבילות ירושלים ולאוקמא שכינתא מעפרא, אך הוא זכה ללמוד אצל אדם שאצלו זכרון בית המקדש וחורבנו היה חושי, ומזה הוא יכול מעט להעביר להם.
(מתוך 'מגדלתו ומרוממתו')