וְהָאִישׁ מִשְׁתָּאֵה לָהּ מַחֲרִישׁ לָדַעַת הַהִצְלִיחַ ה' דַּרְכּוֹ (בראשית כד, כא)
מן העניין להביא את המעשה הבא, אותו סיפר רבי דוד כהן שליט"א אשר בדידו הוי עובדא, וכך סיפר: בתקופה הראשונה לנישואיו, קיבל הצעה לשמש כ'משיב' בישיבה חדשה שנפתחה זמן מה קודם לכן. חרף היות הישיבה צעירה לימים, יצא כבר שמה לתהילה. היתה זו ישיבה מצליחה, רמת הלימודים בה היתה גבוהה במיוחד, ורשימה ארוכה של בחורים מצוינים כבר נמנתה על תלמידיה. יתר על כן, מאחר ומדובר היה בישיבה מתפתחת – ברור היה כי במוקדם או במאוחר יהיה צורך במגידי שיעור נוספים, אותם היה מקום להניח שיבחרו מבין הצוות הקיים, כך שהמשרה הנוכחית, עשויה היתה אף להתברר כקרש קפיצה למשרה חשובה יותר, אשר הרבצת תורה על שלל מעלותיה כרוכה בה.
דא עקא, שרבי דוד התלבט האם לקבל על עצמו את המשרה. ברור היה לו כי היא תדרוש ממנו השקעה מרובה שתבוא בוודאי על חשבון התעלותו האישית, ובשל גילו הצעיר, הוא פקפק בכדאיות הדבר. לבסוף, נמנה וגמר להיכנס אל חדרו של רבינו, לשטוח את התלבטותו, ולציית באופן מוחלט להוראה שיקבל מפיו של גדול הדור.
משנכנס רבי דוד אל החדר ושטח את הצדדים השונים, ביקש רבינו לברר דברים לאשורם: "האם אתה שקוע בלימוד, או שאתה חש ברפיון כלשהו וסבור כי משרה תורנית תתרום להתעלותך?"- שאל רבינו את הרב כהן, אשר נענה והסביר כי לגופו של עניין מרוצה הינו בכולל בו הוא לומד, ובשל גילו הצעיר אף לא היה ממהר לחפש משרה, אלא שמאחר ונקרתה בפניו הזדמנות פז מעין זו, וביכולתו להשתלב בהרבצת תורה במקום תורה מצליח – שאלתו היא האם מן הראוי לנצל את ההזדמנות המיוחדת הזו.
רבינו האזין לדברים בכובד ראש, ומשסיים רבי דוד להציג את תחושותיו, נענה ואמר לו: "בהשקפה של תורה, אין מציאות של 'הזדמנות מיוחדת'. הלא ידוע כי אין אדם נוגע במוכן לחברו כמלוא נימה! אם עושה אדם את הדבר הנכון אשר עליו לעשותו – בוודאי הוא לא יפסיד מכך את ה'הזדמנות' שלו… הוא יראה במו עיניו שלכשיגיע הזמן – ימצא את מקומו המתאים לו ביותר, המקום שיפתח בפניו את שערי ההצלחה לרווחה!
ואנו על פי דרכנו למדנו, כי אמנם יש לסייג ולהגביל את חובת ההשתדלות בגבולות של אמונה ובטחון. הן אמנם בוודאי מחויב אדם להשתדל ולהצליח, הן אמנם מחויב הוא לנצל 'הזדמנויות' שנקרות בפניו, אולם כל זאת בתנאי שה'הזדמנויות' הללו אינן עשויות לפגוע בהצלחתו הרוחנית או לצמצמה. אם מבחינה רוחנית מוטב לו לאדם לוותר על הזדמנות כזו או אחרת – הרי שאין זו כלל 'הזדמנות' לגביו, וחובת ההשתדלות אינה מחייבת אותו לאחוז בה ולנצלה.
ייסורי מצפון? רק כשצריך!
והנה, לעיתים קרובות, נוהגים אנשים בצורה הסותרת לחובת ההשתדלות שלהם, בשל טעות מהותית בהבנת הדרישות שדורשים מהם מן השמים. למשל, ברור שאין מצפים מאדם שפתח עסק לפרנסתו, כי ישאיר אותו סגור וישב כל היום בבית המדרש – בעוד העסק צובר הפסדים… כמו כן ברור, שאין מצפים מאדם לערב שיקולים שאינם ענייניים בתוך כדי השתדלותו בענייני פרנסה…
דוגמא לכך, יכולים אנו למצוא בהוראה הבאה מבית מדרשו של רבינו: היה זה כאשר נכנס אל רבינו יהודי יקר וירא שמים, והציג בפניו את שאלתו: זה לא מכבר קיבל הוא את פלוני כשכיר, ומאז – אין לו מנוח והמצפון מציק לו בלא הרף. על שום מה ולמה? פשוט מאד, הלה, מבקש בכל עת מצוא תואנות בכדי להשתמט מעבודתו, כאשר הוא מתרץ את הדבר ברצונו להקדיש זמן רב יותר ללימוד התורה ולקיום המצוות, בתוך כדי שעות העבודה ועל חשבונן…
מחד – בודאי שמח המעסיק על שזכה להעסיק יהודי המבקש להרבות פעלים בתורה ובעבודה, ואף מצפונו אינו מניח לו לסרב לבקשותיו של העובד – עד כמה שהן נוגעות למילי דשמיא. אולם מאידך, הרי הוא שכר את שירותיו של העובד משום שהיה זקוק בדחיפות לידיים עובדות, וכאשר הלה מקדיש חלק ניכר משעות העבודה לקיום מצוות וללימוד תורה, אין סיפק בידו להשלים את כל המטלות המוטלות עליו במסגרת תפקידו! "מה עלי לעשות? האם יכול אני לסרב לבקשתו של יהודי לקיים מצוות? ומאידך, כלום יכול אני לנהל עסק בצורה שכזו?" תינה הלה בפני רבינו את התלבטויותיו, וזכה למענה ברור ובהיר. וכך אמר לו רבינו:
"כאשר שכרת את שירותיו של העובד – קיבלת על עצמך לשלם לו תמורת עבודתו ולא תמורת קיום המצוות שלו! אם הוא מבקש ללמוד, הרי שיכול הוא למצוא זמנים מתאימים לכך מחוץ למסגרת שעות עבודתו, או לחילופין, לעזוב את העבודה ולהקדיש את כל עיתותיו ללימוד התורה! אתה לא הכרחת אותו לעבוד בעבורך, אולם בפירוש שכרת אותו בכדי שיעשה את המוטל עליו, כך שאין לך כל אחריות על מידת הלימוד או קיום המצוות שלו! את שעות עבודתו – יכול וחייב אתה לדרוש ממנו כי ימלא בעבודה פוריה ויעילה!"
הרי לנו הראיה ברורה ובהירה: מי לנו כרבינו אשר הגדלת תורה והאדרתה עמדו בראש מעייניו! מי לנו כרבינו אשר כל תוספת התעלות של אי-מי חשובה היתה ויקרה בעיניו עד אין גבול ושיעור! אולם למרות זאת, ברור היה לו למעלה מכל ספק כי את התעלותו של העובד – צריך הוא להתכבד ולרכוש על חשבונו, בעוד למעסיקו אין כל חובה או סיבה להביא את השיקולים הללו בחשבון דרישותיו! כי כפי שאמרנו: כאשר אנו באים לשקול את חובת השתדלותנו, ולברר מה הן הציפיות אשר מצפים מאיתנו משמים – עלינו לבחון דבר אחד ויחיד: מהי חובתנו שלנו! אין אנו יכולים להיות אחראים באופן חד צדדי ובלעדי על 'עסקיו' של הקדוש ברוך הוא בעולם, כביכול…
אנו מחויבים לפעול על פי שורת הדין, או לפנים ממנה במקום בו הדבר נכון וראוי, אולם בכל מצב בו על פי שיקול דעת ישר ועל פי כללי הצדק וההגינות עלינו לפעול בדרך זו או אחרת – אין אנו צריכים לשאת על כתפינו את משא ייסורי המצפון שאינו במקומו ואינו מוטל עלינו…
(מתוך אורחות החיים ממרן הגרא"מ שך זצוק"ל)