אני מתגורר בירושלים, ולומד עם בחור באופן פרטי בישיבה בשכונת תל ציון הסמוכה לירושלים. שעות הלימוד עם הבחור הן בדרך כלל בין 10:00 ל-12:00 בבוקר.
באחד הימים הייתי צריך בדחיפות הלוואה של אלף דולר. התקשרתי לחבר, והוא סיפר לי שיש יהודי בירושלים שבכל ראש חודש מלווה חמש מאות דולר לכל מי שמגיע. אין צריך להזמין תור מראש, לא צריך ערבים, חותמים על שטר ונותנים לו צ׳ק פתוח, והוא נותן את הכסף. הלוואה היא לחודש, בראש חודש בבוקר מחזירים לו את הכסף ואחר-הצהרים הוא מלווה שוב את הכסף ללווים חדשים. שעות הקבלה אצלו הן בין 1:30 ל-2:00, ומי שבא ראשון מקבל ראשון, הוא מלווה עד שנגמר הכסף, כך שכדי לקבל את הכסף צריך להקדים לבוא לשם לפחות בשעה 1:00.
באותו יום נסעתי לישיבה ללמוד עם אותו בחור, והחלטתי שכיון שעלי להיות בירושלים כבר בשעה 1:00 והנסיעה מתל ציון לירושלים לוקחת זמן ארוך, ובפרט בשעות אלו שיש הרבה פקקים בדרכים, לכן אסיים קצת יותר מוקדם ואשלים זאת מחר.
התחלתי ללמוד עם הבחור, כשהגיעה השעה 11:45 בה רציתי לסיים ולצאת, אמר לי הבחור שהוא עדיין לא הבין היטב את הסוגיא. התלבטתי, אולי לומר לו שמחר נראה שוב את הסוגיא, אבל מצד שני, בחור לא מבין, האם אני יכול לעזוב אותו כך? והתחלתי שוב ללמוד עמו את הסוגיא. גם ב-12:00 הוא עדיין לא הבין, והחלטתי להשאר עמו עד שיבין את הסוגיא, וכך במקום לצאת מוקדם יותר באותו יום, נשארתי אפילו רבע שעה מאוחר יותר מהרגיל, וסמכתי על הקב״ה שבוודאי לא יעזוב אותי וכי לא יקרה לי שום נזק כתוצאה מכך שהמשכתי ללמוד עם הבחור.
בסיום הלימוד הלכתי מיד לתחנת האוטובוס. באותו יום היה פקק ארוך מהרגיל, כך שהגעתי לירושלים בשעה 2:15. התקשרתי לחברי לשאול אותו אם יש עדיין טעם לעלות לאותו גמ"ח. והוא השיב לי: כעת אני לא מאמין שיש איזה טעם לעלות, הכסף כבר מזמן נגמר שם. אבל בכל זאת, אם זה לא טירחה גדולה בשבילך, כדאי לך לעלות אליו, כי שמעתי שיתכן ובלילה יהיה לו סכום נוסף, ואם הוא יראה אותך, הוא יכניס אותך לרשימה.
עליתי לביתו של בעל הגמ"ח. זה ארך לי עוד קצת זמן עד שמצאתי את המקום. כמובן שאף אחד כבר לא היה שם בהמתנה מחוץ לדלת, אבל בכל זאת ניסיתי ודפקתי בדלת. בעל הגמ"ח פותח לי, אני מגיש לו את השטר ואת הצ׳ק, ולתדהמתי הוא שולף חמש מאות דולר ומגיש לי.
ראיתי שהשם הצליח את דרכי, אזרתי אומץ ואמרתי לו: אולי יש לך עוד חמש מאות דולר? אני למעשה זקוק דחוף לאלף דולר.
אמר לי היהודי: תאמין לי שהכסף כבר מזמן נגמר, אלא שדקה לפני שהגעת היה כאן לווה שפרע לי חוב, וכך היה לי חמש מאות דולר לתת לך…
למדתי מכך מוסר השכל גדול: אני צריך לעשות את המוטל עלי, את התפקידים שהקב״ה מסר בידי, ללמוד וללמד, ואם אני אעשה את המוטל, הקב״ה כבר ידאג לי. ״פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון״.
(מכתבו של בעל המעשה, פורסם בגיליון 'משנתה של תורה' פנחס תשע"ח)
